כשהגעתי לסדנת הכתיבה היא ישבה בצד השני של החדר. לא הכרתי אותה באופן אישי, אבל איכשהו השירים שלה הגיעו אליי דרך הפייסבוק, ואת מרביתם אהבתי מאוד. בהפסקה דיברנו קצת. הצגתי את עצמי ואמרתי לה שקראתי חלק מהשירים שלה והיא שיתפה אותי שיצא לה לקרוא שיר או שניים שלי גם כן.
בסדנה עצמה נתבקשנו לכתוב חמישה שירים. כמו בכל סדנת כתיבה שאני משתתף בה, אני מקפיד להזכיר לעצמי שהמטרה בסדנאות כתיבה היא לא לכתוב יצירות מופת במהלכה, אלא לתרגל כתיבה וללמוד טכניקות וכלים חדשים. מהסיבה הזו איני מצפה שבמהלך הסדנה אכתוב יצירת מופת, אפילו להיפך: אני מצפה שבמהלך הסדנה אכתוב שירים גרועים מאוד, לפחות בתור התחלה. אני לא זוכר אפילו שיר אחד שכתבתי בסדנה כלשהי שבהמשך נכנס לאחד הספרים שלי. מיותר לציין שהסיכוי שאפרסם שיר שכתבתי בסדנה הוא כמעט אפסי.
כשהמנחה שאל מי רוצה לשתף מהשירים שכתב בסדנה, המשוררת ההיא ואני הצענו את עצמנו והקראנו משירינו. חשבתי שהשירים שהיא כתבה היו נחמדים מאוד, אם כי ידעתי שהיא מסוגלת לכתוב שירים טובים בהרבה. בתום הסדנה נפרדתי ממנה לשלום ואמרתי לה שאשמח לראותה שוב בסדנה אחרת או ערב הקראה כלשהו.
כשהגעתי הביתה קיבלתי התראה בפייסבוק שהיא פרסמה פוסט חדש, והופתעתי מאוד לגלות שהיא פרסמה את אחד השירים שכתבה באותה הסדנה, פחות משעתיים אחרי שכתבה אותו.
אפשר לסווג משוררות ומשוררים לשני סוגים: משוררי שניצלים ומשוררי חמין. משוררי שניצלים מטגנים את השירים שלהם בשמן רותח ומגישים את השירים שלהם ישר מהמחבת. הם אוהבים את השירים שלהם "טריים". משוררי חמין לעומתם מבשלים את השירים שלהם בסיר לבישול ארוך ומתמשך ומגישים את השירים רק כשכל המרכיבים מתרככים ונימוכים.
כשהמשוררת ההיא ואני הכרנו קצת טוב יותר, הבנתי שהיא ממשוררי השניצלים. היא יכולה לפרסם שיר אפילו דקות אחרי שכתבה אותו. היא מספרת שזה מאפשר לה להיות בלי פילטרים ושזו הדרך שלה לשמור על אוטנטיות, לפרסם את השירים "כשהם עוד חמים מהמחבת". אני לעומתה, לחלוטין משורר חמין. השירים שלי יכולים להתבשל במשך שבועות ארוכים, לרוב במשך כמה חודשים ולפעמים אף מספר שנים. בספטמבר האחרון (2023), מחזור שירים שאני כותב חגג שנתיים של כתיבה מתמשכת, וכתיבתו טרם הושלמה עד לרגע זה. אני יכול להעיד שעשרות פעמים מאז שהתחלתי לכתוב אותו חשבתי שסיימתי, רק כדי לגלות שיש לי עוד עבודה.
נשאלת השאלה: מה עדיף? האם כדאי לפרסם את השירים שלי מיד אחרי שאני מסיים או מסיימת לכתוב אותם, או שעדיף לחכות? מה בכלל יוצא לי מזה שאני מחכה עם פרסום של שיר? ואם כבר בחרתי לחכות עם פרסום של שיר, מה אני צריך לעשות אחר-כך? כדי לענות על השאלות הללו צריך לענות קודם על שאלה אחרת: למה אני בכלל רוצה לפרסם את השירים שלי?
אם המטרה שלי בפרסום שירים היא "לפרוק" ולשתף את הרגשות שלי, אין סיבה לחכות עם פרסום השיר. להיפך, ככל שתחכו עם פרסום השיר כך ייכנסו הספקות, המחשבה ש"זה לא מעניין אף אחד" או חלילה אפילו ש"זה מביך". אם ההפסקה הזו בין כתיבת השיר לפרסומו תגרום לכך שהשיר לעולם לא יפורסם, עדיף שתפרסמו את השיר ו"תוציאו אותו מהמערכת". את הגישה הזו אני בדרך כלל ממליץ לכותבות וכותבים חדשים ללא ניסיון ניכר בכתיבת שירה ובפרסומה.
לעומת זאת, אם המטרה שלי בפרסום שירים היא להגיע לקהל רחב ככל האפשר, לגרום לאנשים להתרגש ולהזדהות עם המילים, אז פרסום מוקדם מדי של השיר יפגע במטרה הזו כמעט בודאות.
כלומר, ברגע שאני אדע למה אני רוצה לפרסם שירה אני אדע גם מתי לפרסם את השירים שלי.
במרבית הדברים שאנחנו עושים בחיים, הגרסה הראשונה אינה הגרסה הטובה ביותר: גם הכדורסלנים הטובים ביותר בהיסטוריה החטיאו בפעמים הראשונות שניסו לזרוק לסל; גם הציירים הטובים ביותר מציירים טיוטא בעיפרון לפני שהם ניגשים אל הקנבס; גם הפסנתרנית הטובה בעולם לא תעז להופיע על הבמה לפני שקראה את התווים וניסתה לנגן את היצירה לפחות כמה עשרות פעמים.
כשאני מפרסם שיר מיד אחרי שאני כותב אותו אני בעצם אומר שאין לשיר הזה שום אפשרות להיות טוב יותר מכפי שהוא כעת. אם אני מחכה עם פרסום השיר, אני למעשה אומר לעצמי שאיפשהו בתוכי קיימת גרסה טובה יותר של השיר הזה ואני מאמין בעצמי שאני מסוגל להגיע אליה. בכך אני מאפשר לשיר, וגם לעצמי, לגדול.
זוהי אינה ביקורת על המשוררת ההיא מסדנת הכתיבה. להיפך, אני מעריך אותה על הנכונות שלה להראות את עצמה ואת השירים שלה בצורה הגולמית ביותר שלהם. יש יופי ביהלום גם כשהוא לא מלוטש. עם זאת, יהלום לא מלוטש בהכרח לא ינצוץ כפי שיכול היה לנצוץ אם היו מלטשים אותו.
יכול להיות שהצלחתי לשכנע אתכם שלא לפרסם את השיר שלכם עדיין. חלקכם אולי שואלים: "אוקיי, אז חיכיתי. ומה עכשיו?"
ובכן, אחרי שחיכיתי עם פרסום השיר אני יכול לגשת למלאכת העריכה העצמית. מה זאת עריכה עצמית? איך עושים אותה? מה היתרונות והחסרונות שלה? כל זאת בפוסט הבא.
Comments