מה הופך שיר לשיר טוב? לדעתי, כדי ששיר יזכה בתואר "שיר טוב" הוא צריך לעמוד בשלושה תנאים עיקריים:
הוא צריך להגיד משהו חדש על העולם או על האנושות, או להציג תופעה מוכרת בצורה ייחודית.
הוא צריך להיכתב באופן כזה שהקוראות והקוראים שלו יוכלו להתחבר אליו.
הוא צריך לנבוע מתוך אמת פנימית של הכותב או הכותבת.
על-פי רוב (כמובן שיש יוצאים מן הכלל), שיר שיעמוד בשלושת התנאים הללו יוכל להקרא "שיר טוב".
אפשר לדבר רבות על שלושת התנאים שציינתי לעיל ומה מאפיין כל אחד מהם, וככל הנראה אעשה זאת בפוסטים עתידיים (הרשמו לבלוג כדי לעקוב!), אבל הפעם חשוב לי להתמקד דווקא בתנאי השלישי. מה זה בעצם "אמת פנימית"? איך אנחנו ככותבים יכולים להגיד שהשיר שכתבנו מביע את ה"אמת הפנימית שלנו"? יתרה מכך, מהו האופן שבו הקוראים מצליחים לזהות ששיר נכתב מתוך אמת פנימית? ואם קוראת של שיר זיהתה שהשיר איננו נובע מאמת פנימית (התנאי השלישי), האם זה אומר בהכרח שהיא לא תתחבר אליו (התנאי השני)?
בוא נדבר רגע על הדבר הזה שאנחנו קוראים לו "אוטנטיות".
מהי שירה אוטנטית?
השירה המודרנית שמה דגש רב על התנאי השלישי שציינו לעיל, הלוא הוא תנאי האוטנטיות. משוררים מודרניים נדרשים להיות אוטנטיים, להציג את האמת הפנימית שלהם כפי שהם חשים אותה ומבלי להסתתר מאחורי גינונים והליכות. זאת הסיבה שהשירה המודרנית בכללותה נעה מן השירה האלתרמנית המדוקדקת והממושקלת, בשפה הגבוהה והמליצית, אל שירת היומיום של נתן זך וממשיכיו. שירה שכתובה במשקל סדור ובמשלב לשוני גבוה נחשבת לשירה "לא אוטנטית", כי מי מדבר ככה ביומיום?
על כן, על טהרת האוטנטיות, משוררות ומשוררים רבים נוטים אל שירה בגוון מאוד מסויים. רווחת מאוד היום השירה בשפה היומיומית, ללא משקל וחריזה, ללא מטאפורות ודימויים מורכבים במיוחד, ללא מבנה בתים סדור וללא שימוש במבנה קבוע. בשירה כזאת, מטאפורה תבוא למשל לידי שימוש בעיקר כאשר האובייקט המטאפורי הוא אובייקט אוונגרדי, והשירה הזו תתחלחל משימוש נוסף במטאפורות השחוקות הנסובות סביב עצים, עננים, פרחים וכו', אובייקטים שהשירה השתמשה בהם להמחשה ולדיוק מקדמת דנא.
אז מה היא בדיוק אותה "אוטנטיות" עלומה? המשורר סטיבן דובינס בספרו "Next Word, Better Word" טוען שכדי ששיר ייחשב אוטנטי הוא צריך לשמר את האשליה שהוא נכתב כולו במקשה אחת, ללא עריכות וללא תיקונים. על הקורא להיות מסוגל לדמיין לעצמו שהשיר כולו, בנוסח כפי שהוא מובא לפניו בדיוק, נכתב ישירות ממוחה הקודח של המשוררת ויצא באופן זה על הדף. שיר שיצליח לתחזק את האשליה הזו, גם אם אין זו האמת והשיר אכן עבר עריכה, יוכל לקרוא לעצמו "שיר אוטנטי". דובינס מדגיש כי מבחינתו רק שיר "אוטנטי" יוכל להחשב ל"שיר טוב".
הסבר זה של דובינס מבאר עבורנו מדוע השירה המודרנית סולדת כל־כך מאמצעים ספרותיים שחוקים. כששיר כתוב בחריזה למשל, קשה מאוד לכותבת להכחיש שהשיר נכתב במקשה אחת ולא בוצעו בו עריכה ושכתוב. אף אחד לא מדבר בחרוזים ביומיום שלו, וכדי שהכותבת תכתוב את שירה בחרוזים, ברור כי היא צריכה להתאמץ, וברור שמאמץ זה יידרוש ממנה שכתוב. אז אם המשוררת שבפנינו נאלצה לשכתב את שירה כדי לשמור על החריזה, ברור (כביכול) כי השיר איננו אוטנטי! הוא לא מביע אמת פנימית שבקעה מנפשה של המשוררת ובאופן שבו אותה אמת בקעה, כי רובנו לא מביעים את עצמנו בחריזה ביומיום.
על פי גישה זו, המשורר או המשוררת צריכים לשמר את הגישה שאני קורא לה גישת ה"רק שמתי על עצמי משהו": כמו גבר או אישה מגונדרים שמחמיאים להם על הבגד או על האיפור והם אומרים "רק שמתי על עצמי משהו", כשבעצם הם עמלו זמן רב על האיפור, על השיער ועל הבגדים, כך המשורר או המשוררת צריכים להיות מסוגלים להגיד על השיר "אה, רק זרקתי כמה מילים הדף". חלילה אם יעידו כי עמלו שעות, ימים או אפילו שנים על שיר כדי להביא אותו לכדי מה שהוא כעת.
אמת פנימית, נכון לרגע זה
תפיסת האוטנטיות כפי שהצגתי אותה לעיל מעודדת אותנו הכותבים להתמסר לגרסה הראשונה של שיר כפי שזה יצא מידינו. אם כתבנו טיוטה כלשהי של שיר, גם אם נבצע לאותו שיר תהליך של עריכה, הדחף הבסיסי שלנו ל"אוטנטיות" לא ייתן לנו להתרחק יותר מדי מגבולות השיר המקורי. הרי אם נשכתב את השיר יתר על המידה וזה כבר לא יוכל להיות מזוהה עם השיר הראשון, הרי שהקרבנו את ה"אוטנטיות" שלנו לשיני העריכה והתיקונים. שיר שכזה, מבחינתנו, כבר לא יוכל להתהדר בתואר "שיר אוטנטי".
אבל האם המחשבה הראשונה שיצאה ממוחי היא בהכרח המחשבה האוטנטית ביותר? אם אדם צועק על בן או בת זוגו אחרי יום מתיש ומעייף ואומר: "אני שונא אותך, נשבר לי ממך, אין לא כוחות להמשיך איתך יותר" – האם אותן המילים שנאמרו מפיו הן מילים "אוטנטיות"? אמנם הן מביאות את הרגשות שהוא מרגיש ברגע זה, וללא פילטרים, אבל האם הם באמת "האמת"? האם הוא באמת שונא את בן או בת הזוג שלו, או שהוא פשוט עייף ומתוסכל מהיום הקשה? האם המילים הללו באמת משקפות "אמת פנימית"?
גם כשאנחנו כותבים שיר, לפעמים מתוך כעס ולפעמים מתוך שמחה עילאית, אנחנו מתעלים את הרגשות שאנחנו חשים באותו רגע. זאת האמת הפנימית שלנו נכון לרגע זה. אוטנטיות במובן של "הדבר הראשון שיצא" היא אוטנטיות שמקדשת את הזמני ולא את המתמשך. לעומת האמיתות הללו, ישנן אמיתות שממשיכות איתנו לאורך זמן, שהופכות להיות חלק אינטגרלי מאישיותנו. אמיתות קיומיות מסוג זה בדרך כלל לא יבואו לידי ביטוי בטקסט הראשון שנכתוב, אלא הן ימצאו את מקומן בתוך הטקסט עם כל עריכה ועריכה שנעשה, עם כל תיקון ושינוי ניסוח. הליטוש הזה אמנם יטשטש את האוטנטיות הרגעית, את אותן תחושות שהרגשנו כשכתבנו את השיר המקורי, אך הן יעצימו את האמת הפנימית שאנחנו חשים לאורך זמן, זו שהיא נדבך מתוך קיומנו העצמי.
הנגשת השיח הפנימי
עוד טיעון שמשתמשים בו רבות בהקשר של אוטנטיות בכתיבה היא שכתיבה אוטנטית מהסוג שתיארנו לעיל מייצרת הזדהות גדולה יותר אצל הקוראות והקוראים. כשהשיר אוטנטי, או לכל הפחות נתפס ככזה, הקורא יכול באמת להתחבר אל השיר, כי הוא מזהה בשיר את עצמו. הטוענים טענה זו יגידו שאם השיר איננו אוטנטי, לא ניתן ליצור קשר אמיתי עם הקוראים, כי מעל כל זה תרחף עננת המלאכותיות. הקורא יבין מיד שאין הוא קורא שיר שנכתב מתוך הנפש, אלא שיר שעבר ליטוש מלאכותי, ולכן ידחה מעליו את השיר.
לדעתי, אפשר לטעון טענה זהה ושקולה גם על שירה "אוטנטית" שכזו, שהרי כשאנחנו כותבים את רגשותינו הגולמיים כפי שהם עולים מתוכנו, אנחנו כותבים זאת בשפה הפנימית שלנו, שהיא שפה עצמית עם הקשרים ומונחים שאינם משותפים לקהל הרחב. כשאני כותב מתוך העצמי ובשפה של העצמי, אני בהכרח גוזר על הקוראות והקוראים שלי את האחריות להבין אותי, במקום לדרוש את האחריות הזאת מעצמי.
למעשה, אלו שגורסים באוטנטיות שכזאת "מקריבים" את התנאי השני שהצגנו לעיל, הלוא הוא תנאי הנגישות לקוראים, על טהרת התנאי השלישי, הוא תנאי "האמת הפנימית". למשוררות ומשוררים כאלה יותר חשוב להביע את עצמם ואת כאבם בשפה הפרטית שלהם מאשר לכתוב שיר שירגש את הקוראות והקוראים, ומבחינתם ויתור על אוטנטיות זו שקול לויתור על האמת האומנותית שלהם.
בדצמבר האחרון כתבתי כאן מאמר על "משוררי שניצלים ומשוררי חמין". הסברתי שם שמשוררי שניצלים מפרסמים את שיריהם מיד לאחר שהם כותבים אותם מתוך תחושת חשיבות רבה לשמירה על אוטנטיות, והבחירה לפרסם את שיריהם מיד לאחר שהם כותבים אותם היא כדי לאכוף את תנאי האוטנטיות הזה. העניין הוא שאותם משוררות ומשוררים לרוב לא מפרסמים את שיריהם כדי לרגש נשים ואנשים אחרים, אלא כדי לתת מזור לביטוי העצמי שלהם. הם בעצם, הלכה למעשה, מקריבים את התנאי השני על חשבון התנאי השלישי.
כמו במאמר ההוא, גם כאן חשוב לי לציין שדבריי לא נאמרים בביקורת. אם מטרת פרסום השיר היא להביע את העצמי ולשתף את העצמי, אין צורך בעריכה והאוטנטיות חשובה יותר. אבל, אם המטרה היא לרגש אנשים, לכתוב שירים שישרדו את מבחן הזמן, אוטנטיות בלבד איננה מספיקה. במקרה זה נדרש גם חיבור אמיתי עם הקוראים.
תבלון של אוטנטיות
אז איך בכל זאת שומרים על אוטנטיות בלי להקריב את שאר הדברים שציינו? איך מוודאים שהאמת הפנימית לא הולכת לאיבוד בתוך תהליך העריכה או בתוך מטאפורות מתוחכמות? לדעתי, התשובה היא שיש להתייחס לאוטנטיות כתבלין ולא כמטרה. האוטנטיות צריכה לשרות על היצירה הספרותית, אבל היא לא יכולה להיות כל מהות קיומה. בתוך השיר צריכים להיות אלמנטים של אמת כפי שהיא בוקעת מהנפש, אבל הם לא יכולים להשתלט על היצירה עד לרמה שהיצירה בלתי קריאה. האמת צריכה לעבור דרך היצירה כחוט השני, אבל היא איננה עמוד השדרה שלו.
כשהשירה המודרנית בוחרת שלא להשתמש באמצעים ספרותיים על טהרת האוטנטיות, היא למעשה קושרת לעצמה את הידיים ואת הרגליים ולא מאפשרת לה לכתוב שירה משמעותית. הסוד הגלוי של האמצעים הליריים והפואטיים כמו המטאפורה והדימוי, המשקל והחריזה, האליטרציה והמבנה, הוא שהאמצעים הללו עובדים!
שימוש נכון ומושכל באמצעים ספרותיים משפיע על הקוראות והקוראים שלנו ועוזר לנו להתחבר אליהם: כתיבה במשקל מתחברת לקצב הפנימי של הקורא ומכניסה אותו לטראנס עם הקריאה; חריזה מתוחכמת ובלתי צפויה מוציאה את הקוראת שלנו מאזור הנוחות שלה ומכריחה אותה לקרוא את השיר שוב; אנאפורה על מילה מסויימת או ביטוי מסויים מדגישה את חשיבותו ביצירה ואת האופנים השונים בהם הוא בא לידי ביטוי. כל אמצעי ספרותי שכזה עושה משהו לקוראים שלנו, לרוב מבלי שהם אפילו שמים לב, משהו שכתיבה רציפה ו"אוטנטית" לא מסוגלת לעשות לבדה.
אוטנטיות היא דבר חשוב לשירה טובה, אבל היא איננה המהות.
האם הסכמתם עם המאמר? האם אתם חושבים אחרת? כתבו לי בתגובות!
ואחרי שאתם עושים זאת, אני מזמין אתכם להרשם לבלוג ולאתר כדי לא לפספס מאמרים כמו זה. רשומות ורשומים לאתר מקבלים ממני דוא"ל פעם בחודש – לא יותר, לא פחות – עם כל מה שחדש באתר. הרשמה על ידי לחיצה על כפתור ההרשמה מצד שמאל למעלה.
Comments