המשפט
בשנת 399 לפני הספירה, התקיים באתונה משפטו של סוקרטס. סוקרטס, שהיה ידוע אומנם כאיש מבריק, אך גם מעיק לאללה, הואשם בראש ובראשונה ב"השחתת הנוער". לפי המקורות שבידינו, בסיומו של המשפט הורשע סוקרטס ברוב די דחוק של 280 מושבעים בלבד מתוך 501. עם זאת, הוא היה איש כל־כך מעצבן, שלאחר דבריו בשלב הטיעונים לעונש, יותר מושבעים הצביעו בעד הוצאתו להורג מאשר שהצביעו בעד הרשאתו.
במאמר שפורסם ביולי האחרון האשים חברי, המשורר שגיא שדור, את לימודי הספרות כפי שהם מתקיימים בבית הספר התיכון ב(סוג של) השחתת הנוער. לטענתו, לימודי הספרות מועלים בתפקידם (לחנך לאהבת הספרות) ולא זו אף זו, גורמים לטראומה אצל התלמידות והתלמידים אשר מרחיקה אותם מקריאת שירה כל ימי חייהם. במאמר משלים שגיא הציע מספר דרכים לשיפור הוראת הספרות, שבתקווה יצמצמו את התופעה בקרב הדורות הבאים ואולי, רק אולי, אפילו יצליחו לחנך דורש חדש של קוראים וקוראות פוטנציאליים.
אם הבנתי נכון את טיעוני התביעה, ההאשמה היא בכך שלימודי השירה בתיכון שמים דגש מופרז על הטכניקה השירית במקום על החוויה הנובעת מן השיר והמשמעויות שלו לחיים, מתמקדים בשירים מיושנים ולא תמיד רלוונטיים ומגבילים את המורים בשירים שאותם הם יכולים ללמד.
ברשותכם, אבקש ללמד סנגוריה על פועלי בשנים האחרונות – לימודי הספרות בבתי הספר התיכוניים. עם כל הכבוד לחברי (ויש המון, זה לא מס שפתיים), טענתו הראשונה שגויה מיסודה, השנייה נכונה באופן חלקי ואילו השלישית בחזקת "כן, אבל..."
ראיה ראשונה – מבחן הבגרות
להלן כמה שאלות משני מבחני הבגרות האחרונים, חורף וקיץ 2024:
על "זמר נוגה" מאת רחל – כיצד משולבים בשיר זה החוויה האישית וההכללה בנוגע לגורל האדם בעולם? הסבירו והדגימו את דבריכם.
על "מזרח" מאת רוני סומק – מהו יחסו של הדובר בשיר זה למזרח? הסבירו והדגימו את דבריכם.
על "ימים לבנים" מאת לאה גולדברג – כיצד חוויית הבדידות באה לידי ביטוי בשיר? הסבירו והדגימו את דבריכם.
על "בית" מאת צור גואטה – על פי שיר זה, יש זהות בין בית ובין האדם. הסבירו והדגימו קביעה זו.
מה אפשר ללמוד מהמקבץ הקטן הזה? קודם כול, שטענתה הראשונה של התביעה אכן שגויה מיסודה. אין שום דרישה מערכתית להתרכז דווקא בטכניקה. החוויה השירית נוכחת ומרכזית בלמידה. בהחלט יש ציפייה להסביר את החוויה בעזרת האמצעים המצויים בשיר, כי לחנך תלמידים לטעון משהו בלי לבסס אותו זה פשע נגד החינוך, אך הדגש הוא בהחלט על משמעות ועל הקשר שבין השיר למציאות.
שנית, אפשר לראות שיש בבגרות גם שירים חדשים (ספר הביכורים של צור גואטה יצא בשנת 2023 בהוצאת קתרזיס). במקרה של גואטה, אומנם מדובר בשיר שלא מופיע בתוכנית הלימודים אלא הופיע בבגרות כ-Unseen, אך בתוכנית הלימודים החדשה, שנכנסה לתוקף בשנה שעברה, נמצאים לצד מיודעינו הוותיקים גם שירים של משוררות ומשוררים עכשוויים פעילים כגון ריטה קוגן, אלי אליהו, הדס גלעד, תהילה חכימי, שחר־מריו מרדכי, נוית בראל, שלומי חתוכה ועוד רבים וטובים. כלומר, גם הטענה השנייה של חברי לא ממש נכונה, אבל אם מישהו רוצה לטעון שזו לא נוכחות עכשווית מספקת, אני מוכן להתפשר (אפילו עושה זאת מראש!) ולהגיד שהיא נכונה באופן חלקי בלבד.
ראיה שנייה – האדם מתכנן תוכניות
עתה נותרה רק הטענה השלישית בכתב האישום החמור כנגד לימודי הספרות – הגבלת השירים שניתן ללמד בכיתה. לשם דיון בה, צריך להביט מעבר ללימודי הספרות, שכן היא משקפת שתי מחלוקות מרכזיות למדי בלימודים התיכוניים בימינו – השימוש בציונים פנימיים (מדדים בית־ספריים) מול חיצוניים (מדדים של משרד החינוך) והשימוש במבחנים כמדד מול שימוש בעבודות ופרויקטים.
בלי להיכנס לעומק מחלוקות אלה, אסביר רק שציונים חיצוניים ומבחנים דורשים תוכנית לימודים הדוקה ואילו ציונים פנימיים ושימוש בעבודות ובפרויקטים מאפשרים תוכנית לימודים משוחררת יותר. כך או כך, בהנחה שיש סטנדרט מסוים שהמדינה רוצה להציב בכל מקצוע ומקצוע, גוף ידע בסיסי משותף שמוגדר כ"כלים" שכל בוגרת מערכת החינוך צריכה לקבל כחלק מהשאיפה לשוויון, אין ברירה אלא לקבוע תוכנית לימודים כלשהי שתשמש כסטנדרט.
תוכנית הלימודים לשנים הקרובות מבוססת על שילוב בין השיטות וכוללת מבחנים ועבודות, ציונים פנימיים וחיצוניים. בהתאם, אכן נקבעה רשימת יצירות שמטרתה לשמור על סטנדרט בסיסי, אך היא מגוונת בצורה בלתי רגילה. פרק השירה שבה מורכב מעשר קבוצות (בשנה הקרובה, כחלק מההתמודדות עם שנת הלימודים שהלכה לעזאזל עקב המלחמה, צמצמו את זה לשתי קבוצות בלבד, אך זה אמור להיות זמני בלבד) של שישה־עשר שירים המחולקים לשמונה צמדים על־פי תקופות וז'אנרים. כל מורה צריכה לבחור קבוצה ובתוך הקבוצה לבחור שיר אחד מכל צמד (כלומר, שמונה שירים). די מגוון, לא? וחשוב לזכור, אלה רק השירים לבגרות. מה מונע ממורה להקדיש זמן מסוים גם לשירים שהיא אוהבת במיוחד או לכאלה שהיא חושבת שיעוררו תשוקה לשירה בכיתה?
התשובה היא כמובן כלום ושום דבר. אולי זמן, אבל מורה טובה יודעת לסדר גם את זה. עשר דקות בתחילת/סוף שיעור המוקדשות לשיר שאינו בתוכנית הלימודים זה לא מה שישאיר אותה במצוקת שעות. גם לא שעתיים או שלוש שיוקדשו לכך. אז כן, חברי צודק, יש הנחיה איזה שירים צריך ללמד, אבל היא כוללת 160 שירים שונים ומלבד היצמדות לשלד המבטיח נגיעה ברצף של תקופות וסגנונות, הבחירה היא עצומה, ותמיד המורה יכולה להוסיף עליה כאוות נפשה חובבת השירה.
דברי סיכום – ומי שמכיר את המערכת צוחק
ובכל זאת, על דבר אחד אין עוררין – הנוער מושחת. אין לי איך להכחיש זאת. אני מניח שרבים הזדהו עם תחושת הטראומה שתוארה במאמרים שאליהם מגיב טור זה, אם לא כחוויה אישית, אז כתופעה נפוצה בסביבה. לכן, אין לנו ברירה אלא להרשיע את לימודי הספרות בהשחתת הנוער. וזאת אני אומר כפרקליט ההגנה. עם זאת (ופה אפשר להגיד שאנחנו נכנסים לשלב הטיעונים לעונש ועולה הסיכוי שארגיז אתכם כל־כך עד שתבקשו להוציא אותי להורג גם אם תסכימו איתי) הטראומה לא נובעת מתוכנית לימודים כזו או אחרת. היא נובעת בעיקרה משתי סיבות רחבות הרבה יותר.
הסיבה הראשונה היא ששירה, כמו מיודענו סוקרטס, היא אומנם מבריקה, אבל גם מעיקה לאללה. שירה היא תחום דעת מורכב. במובן הזה היא דומה למתמטיקה יותר מאשר לכל מקצוע לימוד אחר. יש שירים שהם ברמת "חמש יחידות" ויש שירים שהם ברמת "שלוש יחידות", אך בניגוד לכיתת המתמטיקה המחולקת, שבה כל אחד לומד ברמה שפחות או יותר מתאימה לרמת הידע, העניין והמוטיבציה שלו, בכיתת הספרות נדרשים כולם להתמודד גם עם שירים מורכבים וקשים, פער שבמקרים רבים מעורר תחושות שליליות שנותרות איתנו כחוויה מכוננת ביחס לשירה.
סוקרטס תמיד הרגיז את האנשים שלא היה להם את האינטלקט, העניין או המוטיבציה להקשיב לו. השירה עושה את אותו הדבר למרבית תלמידי התיכון, גם לחכמים שבהם, כי ככה זה תיכון, אתה יושב בכיתה נגד רצונך ולומד דברים שלא מעניינים אותך בשום צורה, בתקופה שכל מה שמעניין אותך זה להרגיש שייך. אה כן, ומין. בעיקר מעניין אותך מין. הרתיעה שנוצרת כלפי מקצוע מורכב, בטח כזה שלא מבטיח פרנסה יפה בעתיד, אלא אוכל לך את הראש לצורך אכילת ראש, היא מובנית.
הסיבה השנייה, ואולי המרכזית יותר, היא הבעיה שעומדת בבסיס כל בעיה במערכת החינוך – חרא מורים. הזנחה של המערכת, שכר גרוע ביחס לשוק ויחס חברתי־תרבותי מזלזל הביאו לכך שבמערכת החינוך פשוט אין מספיק מורים טובים.
זה לא משנה איזו תוכנית לימודים חדשנית או איזו הוראה מבריקה תגיע מלמעלה, אין מי שיישם אותה. אני מכיר מורים לספרות שבכלל לא מכירים שירה מעבר לתוכנית הלימודים, אני מכיר מורים שלא מוכנים ללמד משוררים מסוימים בגלל דעות פוליטיות או בגלל שהם ערבים, ואני מכיר מורים לספרות שבכלל לא קוראים (אני גם מכיר אגב יותר מדי משוררים כאלה. כן, למקרה שתהיתם, רואים את זה בשירה שלכם).
שום דבר לא מונע ממורים לפתוח את הלימוד של שיר חדש בחוויה של התלמידות והתלמידים ממנו, לבד מהיותם לא מספיק טובים כדי לתווך להם את השירים וכדי לנהל את השיח הרגשי הנלווה לכך, ושום דבר לא מונע מהם להכניס שירים חדשים ומעניינים לכיתה לבד מחוסר הביטחון שלהם, עצלנותם או בורותם.
זה המצב. חובה להכיר בו. רוצים חינוך לשירה? תתחילו מחינוך. אחר־כך תגיעו לשירה. מורה טובה תדע לבחור בחוכמה את השירים הרלוונטיים לכיתה שלה ולתווך אותם בצורה מעניינת ובאהבה. האם זה אומר שכל הכיתה תידבק בחיידק השירה? לא, רחוק מזה, זו פנטזיה. רוב התלמידים עדיין יצאו עם סוג של "טראומה" כי כאמור, ככה זה תיכון, אבל אולי אפשר יהיה לצמצם את החוויה השלילית ולגייס, כפי שקיווה שגיא שדור בטוריו, עוד קוראת צעירה או שתיים. זה המון.
אז מה עושים? זה פשוט. אם אתם טובים מספיק, תפסיקו להתלונן ובואו ללמד. תגיעו לבית־ספר, תיכנסו לכיתה, תסגרו את הדלת ותדביקו אותם באהבה שלכם לשירה. אני יודע שזה לא קל כמו לתת עצות מהיציע, אבל לא ראיתי עדיין שחקן שעשה מהלך מנצח כי מישהו זרק לו רעיון מהטריבונה.
ומה אם אתם חושבים שאתם לא טובים מספיק או שפשוט נוח לכם/כיף לכם מדי בעיסוקכם הנוכחי (לגיטימי לגמרי, עונג זה ערך חשוב בפני עצמו, יש שיגידו, כמו אריסטיפוס, תלמידו של סוקרטס למשל, אף חשוב יותר מלמידה)? תתחילו לשים את החינוך הממלכתי בראש סדרי העדיפויות והילחמו על־כך דרך הפגנות, התפקדות למפלגה ולחץ על הגורמים הרלוונטיים.
אבל,מעל הכול, אם אתם הורים לילדים פשוט תחנכו אותם בבית לאהבת הקריאה. מערכת החינוך איומה ונוראה, אבל החדשות הטובות הן שאם הבית הוא בית חזק מבחינה חינוכית, היא לא כזו חשובה. תזכרו שאתם אמורים להיות הורים לילדים שלכם, לא חברים שלהם, ואפילו מערכת החינוך הממלכתית לא תצליח לקלקל לכם את העבודה.
אלון ארד הוא משורר, עורך ומורה לספרות.
Comments