כנשים ואנשים כותבים, מושא הכתיבה הראשון והאחרון שלנו הוא לרוב החיים שלנו עצמנו. אנחנו כותבים את החוויות שלנו, את הפחדים שלנו, את הרצונות שלנו, את השאיפות שלנו - את החיים עצמם. אדם שאינו נוכח בחייו שלו אינו יכול להיות אדם כותב, כי הכתיבה נובעת ממציאות החיים והיא המים שמשקים אותה.
עם זאת, כשאדם כותב על עצמו הוא בהכרח כותב גם על האנשים בחייו: על בן או בת הזוג שלו, ההורים שלו, הילדים שלו, החברים שלו ואחרים. אבל האם זה מוסרי מצידו לכתוב עליהם? הרי הם לא בחרו להיות משוררים, זה הוא שבחר בזאת. הם ככל הנראה היו מעדיפים לשמור על פרטיותם, ולא לחשוף בצורה כל־כך בוטה את אשר התרחש בינו לביניהם. לעומתם, המשורר או המשוררת מחויבים לכנות בלתי מתפשרת בכתיבתם ואינם יכולים להרשות לעצמם לסלף את המציאות ולהציג דברים שלא קרו או שקרו באופן שונה. אם יעשו זאת, הקוראות והקוראים "יעלו עליהם" מיד והם יאבדו את אמינותם כמשוררים.
אז מה הפתרון? קראו כאן כדי לגלות.
ג'רי ואני
תכירו: זה ג'רי.
את ג'רי לקחנו אשתי ואני (כשעוד לא היינו נשואים) להיות לו למשפחת אמנה מספטמבר 2021 ועד יולי 2022. ג'רי הוא כלב של "מרכז ישראלי לכלבי נחיה" ואנחנו גידלנו אותו מגיל שבעה שבועות ועד גיל שנה. במסגרת תקופה זו טיפלנו בו ולימדנו אותו את הצעדים הראשונים הנדרשים כדי להיות לכלב נחיה לכשיגדל. במשך התקופה שבה הוא חי אצלנו הוא הפך לבן משפחה, והמשפחות, הקולגות והחברים שלנו, כולם התאהבו בו מעל הראש. לכשהתחתנו, אמרתי ללוטם (אשתי) ש"ג'רי הפך אותנו מזוג למשפחה". אני עדיין מרגיש כך.
אז איך ג'רי קשור לסיפור?
ג'רי הפך להיות חלק משמעותי מחיי בזמן שהוא גר אצלנו, ואני כאדם כותב לא יכולתי שלא לכתוב עליו ועל החוויה של הגידול שלו. אבל אני לא יכול שלא לשאול את עצמי: האם זה מוסרי מצדי לכתוב על ג'רי? אולי השאלה מעלה גיחוך, אבל אם חושבים על זה לעומק מגלים שיש דברים בגו. הרי ג'רי לא יכול לדרוש לפרטיות, כפי שהוא לא יכול להחליט אם הוא רוצה להיות הכלב שלי או לא, אז מי אני שאכתוב עליו? הרי אם הוא היה אדם, הייתי מבקש לרשותו לפרסם שירים שכתבתי עליו לפני שהייתי עושה זאת. אז מדוע הדבר שונה אם הוא כלב?
יתרה מזאת, ברמה הפרקטית, ג'רי הוא לא באמת הכלב שלי. בסופו של דבר, ג'רי מהרגע הראשון היה מיועד להיות כלב של מישהו אחר, מישהו שזקוק לו יותר ממני. האם זה מוסרי מצדי לכתוב על ג'רי בידיעה שהוא הולך להיות שייך למשפחה אחרת? ומה יקרה אם הם יקראו את השירים עליו? איך זה יגרום להם להרגיש?
כמובן שהדוגמה הזאת היא דוגמה שולית יחסית, אך הבעיה הופכת להיות מורכבת הרבה יותר כשמדובר באנשים שבחיינו, כמו בני ובנות זוג, הורים, אחים ואחיות, חברים, קולגות לעבודה וכו'. היו בני משפחה וחברים שנעלבו משירים שפרסמתי, לעתים כי הם חשבו שהשיר נכתב עליהם (מה שלא תמיד היה נכון) ולעתים מכיוון שחשו שהשיר "מוציא אותם רע".
כשאשתי ואני התחלנו לצאת, באחד מהדייטים הראשונים שלנו יחד, אמרתי לה: "את יודעת שאם הקשר בינינו ימשיך אני בהכרח אכתוב עלייך, נכון? את בסדר עם זה?" והיא ענתה תשובה שאני ממשיך להזכיר לה אותה עד היום: "זה בסדר, אף אחד לעולם לא יידע אם כתבת את זה עליי או על מישהי אחרת."
צד אחד של הסיפור
הבעיה העקרית בהקשר שלנו עם כל יצירת אומנות, ובהכרח כשמדובר ביצירת אומנות אישית כל־כך כמו שירה, היא שהיא תמיד מציגה רק צד אחד של הסיפור. הצד השני, זה שאנחנו כותבים עליו, נשאר אילם והדברים מראות עיניו לעולם לא נחשפים. אין זה משנה אם אנחנו כותבים בשבח או כנגד אותו אדם, כך או כך הוא אינו שותף לדיאלוג המתרחש בין המשורר או המשוררת אל הקוראים.
דרך אחת שבה כותבות וכותבים נוקטים כדי להתמודד עם הקושי הזה היא לכתוב על הקרובים להם רק לאחר שהם יצאו מחייהם, אם כי נפרם איתם הקשר, או שחלילה הם הלכו לעולמם. דוגמה לכך הוא ספרה של גליה עוז "דבר שמתחפש לאהבה" בו כתבה על מערכת היחסים הסבוכה והמתעללת לכאורה שהייתה לה עם אביה, הסופר הנודע עמוס עוז. אחת הביקורות שהושמעו על עוז בזמן פרסומו של הספר הייתה שהיא עושה עוול לאביה בכך שהיא מפרסמת את הספר לאחר מותו, כי אלולא הייתה עושה זאת בעודו בחיים, היה באפשרותו להגיב, להציג את הצד שלו בסיפור, ואולי אפילו לבקש סליחה. אני טוען שאין הדבר משנה כלל מכיוון שעמוס עוז לא נוכח בחדר שבו גליה מספרת לקוראים שלה על חוויותיה מראות עיניה. בחדר הזה אלה הם רק היא והקוראים, והסופר הנודע כלל לא מוזמן. הוא אומנם נושא השיחה, אבל הוא לא נמצא שם בחדר כדי להגיב, אפילו לא מטאפורית.
בגלל זה יש סיכון גדול כל כך בכתיבה על האנשים בחיינו. בכך שאנחנו כותבים עליהם אנחנו גונבים להם את הקול. אפילו אם הם יתראיינו לחדשות, יספרו לכל חבריהם וחברותיהם את "האמת", או יתבעו דיבה, היצירה עדיין שם, וכשהיצירה פוגשת קוראים – הם יוצאים מיד מהחדר, כי הם לא מוזמנים. כשהכותבת פוגשת את הקורא, אם היא טובה במלאכתה, כל שאר הקולות שוקטים.
הדרך היחידה של אלו שעליהם אנו כותבים להשיב את קולם בחזרה הוא תמיד אחד ויחיד: להכנס לאותה הזירה ולהשיב לנו באותו מטבע – כלומר, לכתוב עלינו. ואכן, שנה לאחר שגליה עוז פרסמה את ספרה, פרסם אחיה דניאל עוז את ספרו "אוסף צדפים", בו הוא מציג תמונה אחרת על החיים עם אב כמו עמוס עוז. שני הסיפורים המוצגים בשני הספרים מציגים תמונה שונה על אותה מציאות חיים, אבל האמת הפשוטה היא שכשקורא יפגוש בספר, ואין זה משנה אם זה הספר של גליה או של דניאל, הוא יאמין לאותו הכותב המדבר מולו. באותו רגע של קריאה, אין כל דבר אחר שישנה.
דרך ללא מוצא
אולי אחת הבעיות העיקריות בנושא עליו אנו דנים הוא חוסר הברירה שבו. אין שום דרך להמנע ממנו או ללכת סביבו.
אפילו אם נכתוב שיר על עצמנו, רק מעצם השיר אנחנו חושפים נדבכים אצל הקרובים לנו. אם ננסה לכתוב רק על עצמנו בלי להזכיר את הורינו, את אחינו ואחיותינו, את בני ובנות הזוג שלנו, את הקולגות שלנו והמורים שלנו או את האנשים שפגשנו ברחוב, לבסוף לא יישאר לנו כלום לכתוב עליו. כל מה שנכתוב יהיה בנאלי, נדוש וחסר מעוף.
בגלל זה הפתרון לעולם לא יוכל להיות הימנעות. אם אתם רואים בעצמכם אנשים כותבים ואתם רוצים לפרסם את השירה שלכם, אתם צריכים להיות מוכנים להתמודד עם הבעיה הזו. מה שלא יהיה, אתם תתקלו בה בזמן זה או אחר. מישהו מתישהו יעלב ממשהו שתכתבו, אפילו אם לא תזכירו אותו במפורש. החוויה הזו היא חלק אינטגרלי בלהיות אנשים כותבים.
הפתרון צריך להגיע מכיוון אחר, והכיוון הזה מתחיל ונגמר במי שכותב את השיר, כלומר – אתם.
השיר הוא לא חבל, וגם לא גרזן
אחת הציפיות שלנו משירים היא שתהיה להם השפעה כלשהי על העולם האמיתי, שהם יחוללו שינוי כלשהו. אם כתבנו על מישהו או מישהי שהתרחקנו מהם, יש לעתים ציפיה שהשיר יעורר מחדש את הקשר שנותק. מהצד השני, לעתים השיר הוא כלי ניגוח נגד מישהו או מישהי שפגעו בנו או שהכאיבו לנו, אז אנחנו מצפים שהשיר יפגע בהם בחזרה.
כל זה כמובן לא אומר דבר או חצי דבר על השירים שאתם כותבים. אתם רשאים לכתוב הכל, באיזו שפה ובאיזו צורה שאתם רוצים, ואף אחד לא יכול למנוע מכם זאת – בטח לא אני. לעומת זאת, הבחירה אם לפרסם את השיר שכתבתם, היא כבר בחירה אחרת ובה יש משמעות לרגשותיהם של אנשים אחרים. בעוד שהכתיבה עצמה יכולה להיות כלי לפורקן רגשי, פרסום השיר הוא אך ורק כדי להוות כלי בעבור הקוראות והקוראים להתעלות רוחנית.
תפקידו של השיר הוא לעורר רגש או מחשבה אצל הקורא והקוראת, אם מתוך הזדהות או מתוך הבנה של אמת פנימית שיש בשיר שלכם. הרגש העולה מן השיר יכול להיות רגש של אהבה, כעס, קנאה, זימה, כל רגש שנבחר, אבל הוא לא נשק.
אל תפרסמו שירים כי אתם חושבים שבכך "תנקמו" במישהו, ואל תפרסמו שירים שנועדו כדי "להחיות" קשר שהיה ונגמר. תנו לשיר להוציא מכם את מה שהחוויה שעליה אתם כותבים השאירה בכם, ואז כשתשתפו אותה עם העולם תראו עד כמה היא אוניברסלית. זה היופי של השירה.
זה לא בושה לבקש רשות
לסיום, אם אתם חוששים מהתגובה של מישהו או מישהי משיר שכתבתם, זה ממש לא בושה לבקש רשות פרסום. אם השיר עלול לגרום לאדם יקר לכם לכעס, מבוכה, בלבול או תסכול, לעתים עדיף שלא לפרסם את השיר. אל תדאגו, השיר ימצא את מקומו בסופו של דבר כשאתם והאנשים סביבכם תהיו מוכנים לכך. גם אם תפרסמו את השיר עשר שנים או עשרים שנים אחרי שנכתב, אם הוא מכיל בתוכו אמת על העולם, אם הוא עוצר בתוכו את מהות הקשר עם אותו אדם שעליו כתבתם אותו, השיר יהיה רלוונטי גם אז.
מנגד, כמובן שאין טעם לבקש רשות פרסום ממישהי או מישהו אם אתם לא מתכוונים להקשיב לבקשה של אותו אדם. אם ביקשתם את רשותה של מישהי לפרסם שיר שכתבתם עליה או שמזכיר אותה, והיא בתורה ביקשה ממכם שלא לפרסם אותו מסיבה זאת או אחרת, אתם צריכים להיות מוכנים לכך שלא תפרסמו את השיר. אם לא תענו לבקשתה, אז למה שאלתם אותה מלכתחילה? אם שאלתם, עליכם להיות מוכנים לכל תשובה, חיובית או שלילית.
אז האם זה מוסרי לכתוב שיר על הכלב שלי?
התשובה היא שזו לא השאלה הנכונה. השאלה הנכונה היא: למה אני רוצה לכתוב על הכלב שלי? מה אני מנסה להשיג בזה שאני כותב על הכלב שלי? האם אני רוצה לנקום בו? להעדיר אותו? לשתף בחוויה שעברתי איתו? להעלות רגשי נוסטלגיה על הזמן שלנו ביחד? אולי אני מנסה להעדיר את עצמי בפני אחרים?
ברגע שנדע למה כתבנו את השיר, נוכל להחליט גם האם לפרסם אותו ומתי. המלצתי היא לפרסם שירים מתוך שקט נפשי, ולא מתוך עין הסערה. זאת הדרך שלכם לשמור על עצמכם ועל הקרובים אליכם.
ולסיום, איך לא, שיר שכתבתי על ג'רי, שנכתב בצורת ההייקו:
גּוּר קָטָן יָשֵׁן
תַּמּוּ קוֹלוֹת נְבִיחָה
צָהֳרֵי הַיּוֹם
האם אי פעם פרסמתם שיר שהעליב מישהו שקרוב אליכם? האם התחרטתם פעם על שיר שפרסמתם? ספרו לי בתגובות. אשמח מאוד לשמוע על החוויות שלכם.
Kommentarer