בפוסט הקודם פירטתי על כל הסיבות שבגללן הפסקנו לקרוא שירה (לפחות אלו מאיתנו שלא כותבים שירה בעצמנו). הסברתי כיצד שילוב של התנגדות פנימית לשירה מימי בית הספר, חוסר נגישות לשירה מגיל צעיר, עודף גירויים והסחות דעת, ותחושת אנטי-אסקפיזם גורמים כולם לחוסר משיכה לשירה בקרב הציבור הרחב.
אבל אם אנחנו מסכימים שצריכת שירה על-ידי הציבור היא חשובה ושיש לעודד אותה, נשאלת השאלה: האם מדובר בגזרת גורל? האם כל שנותר לנו הוא לראות את השירה דועכת ודועכת עד שתעלם כסוגה ספרותית מקובלת בציבור? האם נגזר על השירה להיות נכסם של אלו שבמגדל השן בלבד? אם אתם שואלים אותי, התשובה היא שממש לא.
כדי שיותר אנשים יקראו שירה, השירה צריכה ללוות אותם בכל האספקטים ובכל השלבים השונים בחיים שלהם: בבית הספר, בבית, ברחוב, באומנות וברשתות החברתיות. השירה צריכה להיות נוכחת בחיינו, ורק כך נהיה מודעים אליה ונרצה לקרוא בה. אלה הן הצעותיי איך להכניס את השירה לכל המקומות הללו.
שירה בבית הספר: שירה כאמצעי ביטוי, לא כאסופת טכניקות
אם אנחנו מאמינים שחשוב ללמוד לקרוא שירה, לא רק כדי להיות חלק מהחברה ומהתרבות, אלא גם כדי להכיר עוד אפיק להתפתחות רוחנית, חשוב ללמד ילדים לקרוא שירה מנקודת מבט רגשית ולא רק טכנית. לטעמי, כאשר מלמדים בכיתה שיר של משורר או משוררת מוכרים, אין צורך להיכנס עם התלמידים כלל וכלל לטכניקות ולאמצעים ספרותיים בשיר עד אשר כל אחד מהם קרא בו לפחות שלוש פעמים, שיתף את רגשותיו ותחושותיו לגבי השיר שקרא, וסיפר על מה הוא חושב שהשיר מדבר. המטרה בכך היא ליצור בין התלמיד לשיר חיבור רגשי שלא תלוי באמצעים הספרותיים שבאים לידי ביטוי בו. רק לאחר מכן אפשר לספר לתלמיד שבשורה הרביעית של הבית השלישי בשיר יש מטאפורה, ולעומת זאת בבית החמישי יש דימוי, ומה ההבדל ביניהם. רק לאחר שהתלמיד התחבר רגשית ליצירה, הוא יוכל למצוא עניין והתלהבות באמצעים הספרותיים שמרכיבים אותה.
חשוב לציין ששירה אינה חייבת להילמד רק במסגרת שיעורי הספרות באופן בלעדי. אני חושב שאפשר למשל ללמד שירים במסגרת שיעורי ההיסטוריה, ובכך ללמד למשל שיר שנכתב על מאורע היסטורי כלשהו שנלמד בכיתה, או לקרוא שירה בשיעורי חברה או אזרחות שעוסקים בחיים של כולנו במדינת ישראל, ועוד ועוד. שירה היא כלי נהדר להעביר רעיון ומסר, והיא לא צריכה להידחק לשיעורי הספרות בלבד.
דרך נוספת להפוך את השירה לתחום חי ונושם לתלמידים, ולא כטקסט מאובק ועמוס מילים וביטויים שרחוקים מאיתנו בזמן ובמקום, הוא להפגיש את התלמידים עם שירה של עכשיו, של שנות ה-20 של המאה ה-21. יש ללמד בכיתה שירים של משוררים שעדיין פעילים, ובכך יש לבחון במשרד החינוך את ספרי השירה שיצאו בשנה שעברה ולהכניס לפחות אחד מהם לתכנית הלימודים של השנה הנוכחית, כדי לוודא שהשירה הנלמדת בכיתה רלוונטית לתלמידים.
יתרה מכך, יש להפגיש את התלמידים עם משוררים חיים, להזמין את המשוררות והמשוררים לבית הספר. לטעמי, לכל בית ספר בישראל ראוי שיהיה "משורר בית ספרי", כזה שמבקר בבית הספר מספר פעמים בשנה ומבצע פעילות ספרותית עם התלמידים, אם באמצעות קריאה בשיריו או כתיבה משותפת. יש להראות לתלמידים כיצד נראים נשות ואנשי רוח ולהדגים להם שגם שירה חשובה, לא רק מתמטיקה ומדעים.
לבסוף, אני חושב שחשוב לתת למורות ולמורים ללמד שירים שהם אוהבים באופן אישי. אם מורה מסויימת אוהבת מאוד שירים של אגי משעול, יש לתת לה את הזמן ואת המקום ללמד את השירים של משעול במסגרת שיעורי הספרות, ולא רק להתמקד בשירים של אלתרמן וגולדברג.
מה אתם זוכרים מלימודי השירה בבית הספר שלכם כשאתם הייתם ילדים? האם זכור לכם שיר מסויים שלמדתם בכיתה שהשאיר עליכם רושם מיוחד? ספרו לי בתגובות.
שירה בבית: קוראים שירה, מקריאים שירה
כמו כל דבר, ילדים לומדים הרבה יותר ממה שקורה בבית מאשר ממה שקורה במסגרות, לרבות בתי ספר וחוגים. אם הילד רואה שההורים בבית צועקים אחד על השניה, הילד ילמד שכדי להשיג משהו הוא צריך לצעוק. אותו הדבר נכון לגבי שירה: אם ילדים רואים שההורים בבית קוראים שירה, אז הילד ייחשף לעובדה שקיים דבר כזה שנקרא שירה ואפשר לקרוא אותה גם לא בבית הספר. אי אפשר לצפות מילד לרצות לקרוא שירה בעצמו אם הוא מעולם לא ראה ספר שירה נקרא לצורך הנאה רוחנית, ולא רק כמטלה.
כמו כן, הורים צריכים לקרוא לילדיהם שירה. כמובן שלא נקרא לילד בן 4 את שיריה של יונה וולך, אבל בהחלט ניתן לקרוא לו את "הכבש השישה עשר" של יונתן גפן או את "והילד הזה הוא אני" של יהודה אטלס. ישנם ספרי שירי ילדים מופלאים ועשירים, וראוי להקריא אותם לילדים.
יש משהו בשיר, דווקא בקוצר ובישירות שלו, שיכול לפתוח שיח אמיתי ופתוח עם ילד או ילדה על חוויותיהם. לפעמים, דווקא בגלל שספרי ילדים עלילתיים הם ארוכים ביחס לשיר, המסר והרעיון המרכזי של הסיפור הולכים לאיבוד ומה שנשאר במוחו של הילד זה רק התפאורה, הסביבה שבה מתרחש הסיפור, ולאו דוורא המסר שלו. לפעמים שיר קצר וקולע יכול להיות מפתח זעיר לליבו הקטן של הילד, המפתח להתנעת שיחה כנה ופתוחה שבה הילד חושף את דעותיו, חששותיו וחלומותיו.
בנוסף, ואולי חשוב מכך, לפעמים שיר יכול להיות קרקע פורייה לשיח על נושאים קשים שקשה לדבר עליהם במסגרות אחרות, נושאים כמו בריונות, אובדן, פחד וכו'. במסגרת קריאת השיר אפשר לשאול את הילד "הרגשת פעם ככה? מישהו התנהג אליך פעם בצורה מעליבה שכזאת? איך הגבת? האם התנהגת בצורה דומה לילד אחר?" ועוד ועוד שאלות מטיב זה.
ואולי נקודה חשובה נוספת: ידוע שעצם הקריאה בפרוזה בתור ילדים מעלה את הסיכוי שנקרא פרוזה כבוגרים. כלומר, אין זה משנה אם הילד קורא את קופיקו, כראמל, או יומנו של חנון, עצם הקריאה מעלה את הסיכוי שהילד יקרא גם כשיגדל. באותו אופן, אין זה משנה רבות אילו שירים קוראת ילדה, כל עוד היא קוראת שירה או שמקריאים לה שירה באופן רציף. עצם העובדה שהילדה מתרגלת לעובדה ששירה קיימת בעולמה, מעלה את הסיכוי שהשירה תשאר בעולמה לכשתגדל.
שירה במרחב הציבורי: שירה כחלק אינטגרלי מהנוף
כשגרתי בישראל, בכל פעם שנסעתי בקו 63, תמיד התרגשתי כשהאוטובוס עבר ליד המספרה של אילן רובין ברחוב ארלוזורוב 41. הסיבה לכך היא שעל חלון הראווה של המספרה היה מודפס השיר "הבלדה על השיער הארוך והשיער הקצר" של המשורר יהודה עמיחי. מה מתאים יותר לקשט חלון של מספרה מאשר השיר הזה?
קשה לעשות דבר מה דומה עם פרוזה. סביר להניח שמספרה לא הייתה מדפיסה פסקה מספר עלילתי על חלון הראווה שלה. לעומת זאת, עם שירה הדבר פשוט למדי, ואפילו מזמין ומתבקש.
ראוי שנציב את השירים שלנו במרחב הציבורי, כי לשירים הללו יש כוח לעורר השראה. ראוי להדפיס אותם על קירות הספריה העירונית, בבית המשפט ובבית החולים, בתחנת האוטובוס ובתחנת הרכבת, ואפילו בכניסה למשכן הכנסת. השירה מבקשת להגיע למקומות הללו, מבקשת לעזור ולהעביר את המסרים והרעיונות שאנחנו רוצים להעביר לציבור. יש לתת לה מקום להגשים את ייעודה במרחב הציבורי הזה.
ניתן וראוי להיות יצירתיים בנושא זה. אין חובה עלינו להדפיס את השירים רק על קירות ועל פלאקטים, אפשר להדפיס אותם על הכוסות בבית הקפה, על העציצים בחנות, על המראה בסלון היופי, ועוד. גם בחיינו הפרטיים ראוי לתת לשירה לקשט את חיינו, להדפיס שיר על מכתב ההזמנה לבר המצווה, לכלול שיר בברכת יום ההולדת, להדפיס ולמסגר שיר ולתלות אותו כתמונה בבית. יש לתת לשירה להיות נוכחת מסביבנו.
ובנימה אישית: אמא שלי, יערה שדור, היא פזיותרפיסטית לרצפת האגן מהמובילות בארץ, עם התמחות לפיזיותרפיה לנשים ולקהילה הטרנסית. לאמא שלי יש קליניקה פרטית ברחוב שינקין 94 בגבעתיים, אליה מגיעות מטופלות מכל רחבי הארץ. המטופלות שמגיעות לקליניקה לעתים מתמודדות עם כאבים קשים, עם חרדה ועם תחושת תסכול מטיפולים קודמים. אמא שלי, עם ניסיון של למעלה מ-30 שנה כפזיותרפיסטית, מצליחה להוביל נשים רבות לשיפור ניכר במצבן ולחזרה לשגרה בריאה ואיכותית.
בכניסה לקליניקה של אמא שלי, ממש ליד הדלת, תלויה תמונה עם ציטוט מתוך שיר שלי: "מול ההר" מתוך ספרי הראשון "הרים וגבעות" (2018, הוצאת "הוצאה עצמית - הוצאה לאור". עורך: יואב גלבוע). השורות האלה, שכתבתי במקור על ההתמודדויות הפרטיות שלי, הן הד להתמודדות שכל איש ואישה עוברים כשהם ניצבים בפני "הר" שכזה. אני רוצה להאמין שכחלק מתהליך הטיפול המסור והמקצועי שעוברות המטופלות אצל אמא שלי, הן רואות את הציטוט הזה ומקבלות זריקת מוטיבציה נוספת. לתפיסתי, זוהי כוחה של שירה במרחב הציבורי.
האם יצא לכם לראות עוד שירים במרחב הציבורי? אם כן, אשמח לשמוע היכן, מי היה המשורר ובאיזה קונטקסט השיר הופיע. ספרו לי בתגובות.
שירה בשיתוף האומנות: שירה בשירות המוסיקה והציור
עוד משחר קיומה, השירה מצאה דרכים שונות ומגוונות להשתלב עם שאר האומנויות, לרבות המוסיקה והציור. שירים הולחנו והושרו בידי הזמרות והזמרים המובילים והמוכרים ביותר; ציורים בהשראת שירים צוירו והוצגו בתערוכות אומנות מחד, ומאידך משוררים כתבו שירים בהשראת ציורים; הצגות נכתבו ובהם קטעי שירה מונולוגיים שבהם הדובר או הדוברת מציגים את עולמם הפנימי בשיר; אפילו בסרטי קולנוע, מדי פעם מקריאה אחת הדמויות שיר בהקשר זה או אחר. כל אלה הם דרכים שבהם השירה מעצימה את הפורמט שבו היא מוצגת.
בעבר היה נהוג למשל שכשזמר מחפש טקסט מרגש ומפעים לשיר החדש השלו, הוא פונה אל המשוררים. כך הולחנו שיריהם של גדולי המשוררות והמשוררים העבריים: נתן אלתרמן, לאה גולדברג, יונה וולך ועוד. היום כמעט ואין הדבר קורה, וכשהוא קורה, השירים המולחנים הללו לא מגיעים אל ראשית מצעדי הפזמונים (למעט מקרים בודדים כגון נועם חורב וברק פלדמן).
על מנת להגדיל את קהל קוראי השירה יש להביא את השירה למקומות שבהם אנשים צורכים אומנות אחרת: לרדיו, לרשימות ההשמעה, לתיאטרון, לטלוויזיה, למוזיאונים, לגרפיטי ברחוב, ועוד.
שילוב כוחות זה של צורות האומנות השונות הוא מצב של win-win: גם השירה מורווחת מכך, וגם האומנות שאותה היא מלווה ומשלימה.
שירה ברשתות: להיות היכן שנמצאים הקוראים
אין ספק שבמאה ה-21, כל בעל עסק נדרש לתחזק את נוכחותו ברשתות החברתיות, בין אם מדובר בפייסבוק, באינסטגרם, בטיקטוק, או בכל פלטפורמה אחרת. הדבר אינו פוסח על משוררות ומשוררים שנדרשים לפרסם את פועלם ואת שירתם ברשתות החברתיות.
הקדשתי בעבר שני פוסטים שלמים לנושא של שירה ברשתות החברתיות. הסברתי שקשה למשוררות ומשוררים איכותיים להתבלט בין ים המשוררים שמציפים את הרשת, שהשירים שהרשתות החברתיות מקדמות הם רדודים וקלים ללעיסה, ושאי אפשר להתרכז בשירה תוך כדי פעולת הגלילה בפיד. כל זה נשאר נכון, ואני עומד מאחורי כל מה שכתבתי.
עם זאת, כמו דברים רבים בחיים, הפתרון הוא לא להחליף קיצוניות אחת בקיצוניות אחרת. אל על המשוררות והמשוררים להיעלם לחלוטין מהרשתות החברתיות. בסופו של דבר, על המשורר לפגוש את הקוראת במקום שבו היא נמצאת, ולא היכן שהיא לא. על המשורר לעשות את הצעד הראשון לקראתה, ולא להיפך. אנו לעולם לא נביא קוראות וקוראים חדשים אם נמשיך לחפש במקומות שהם לא נמצאים בהם, והיום כמעט כולם נמצאים ברשת.
אני מאמין שעל משוררות ומשוררים להתמקד ברשתות בתיאור חוויותיהם כמשוררים, ובכך לספר על תהליך הכתיבה עצמו, על המפגש עם הקוראים, על מקורות ההשפעה וההשראה שלהם, על חוויותיהם האישיות כאנשים. וכן, מדי פעם כשיש שיר שמתאים לרשת החברתית, אפשר גם לפרסם שיר או שניים שיגדילו את התיאבון של הקוראים לקרוא עוד. לא הייתי ממליץ למשוררות ומשוררים לפרסם את שירתם ברשתות החברתיות באופן קבוע. כפי שכתבתי בעבר, לפרסם שירים ברשתות משמעו לשים את גורלך בידיו של אלגוריתם, יד נעלמה שאיננו שולטים בתכנים שהיא מקדמת. הדבר גורם בעיקר לתחושת תסכול אצל המשוררים ומעודד כתיבת שירים בינוניים.
לסיכום
שירה היא אומנות מופלאה, והסיבה הראשונה והאחרונה שבגללה האתר והבלוג שבו אתם קוראים כעת קיים, היא כי אני אוהב שירה: לקרוא אותה, לכתוב אותה, לנתח אותה ולדון עליה. ולכן, חשוב לי לשתף את האהבה הזו אתכם, כותבי וקוראי השירה: מחד, כדי לעודד שירה איכותית, כזו שמבוססת על מסורות השירה שבאו לפנינו, עם מבט פני עתיד, ומאידך, כדי לחשוף נשים ואנשים חדשים אל היופי הבלתי נדלה של השירה, והשירה העברית בפרט.
כדי שהשירה תגיע ליותר אנשים, אנחנו צריכים להחליט כי היא שווה את המאמץ. אם נקבל את ההחלטה הזו, ואם ניישם את הפתרונות שהצעתי לעיל, אני משוכנע שקהל קוראות וקוראי השירה בישראל יגדל עשרות מונים. אני משוכנע בכך בכל מעודי.
הנושא של הפצת השירה בציבור הרחב קרוב ללבי, כפי שאולי שמתם לב מפוסט זה, ואשמח להמשיך לדון אתכם עליו כאן בבלוג, ברשתות החברתיות ובדוא"ל. מוזמנות ומוזמנים לפנות אליי ולשתף אותי היכן השירה פוגשת אתכם בחיי היומיום.
אם גם אתה כותב שירה, אני רוצה להזמין אותך לצאת איתי למסע משותף. אם אתה מחפש עורך לשירה שלך, או מתרגם כדי לשחרר את השירה שלך גם לחו"ל, או אם אתה פשוט מרגיש שאתה הולך לאיבוד ולא יודע איך להביא את השירה שלך לקהל קוראים חדש ורחב, אני כאן בשבילך.
צור איתי קשר עוד היום וביחד נוביל את השירה שלך לאן שרק תרצה.
Comments