רגע לפני שמתחילים: האם אתם שומרים טיוטות?
כן
לא
לרוב כן
לרוב לא
את כל השירים שאי פעם כתבתי אני מקפיד להקליד למחשב ולשמור בענן. לאחר מכן, אני מחלק וממיין את השירים לתיקיות כדי שאוכל למצוא את כל השירים שלי בצורה הקלה ביותר, ולפעמים, רק מעצם החלוקה הזו, אני מוצא קשרים בין שירים שונים שכתבתי, אם לפי תקופות או לפי נושאים. כך מתגבשים הספרים שלי עד שאני מוציא אותם לאור.
מבין כל התיקיות שבענן שלי, יש תיקייה אחת שהיא לדעתי אחת מהחשובות ביותר. התיקייה הזו נקראת שירים ישנים וגנוזים. בתיקייה הזו אני שומר את כל השירים שאני לא מתכוון לפרסם באף ספר עתידי. יש שם שירים שכתבתי בתיכון ואינם בשלים מספיק, או שירים גרועים שכתבתי ללא כל השראה. כל שיר שאני לא מתכוון שיראה אור מוצא את דרכו לתיקייה הזו.
עם זאת, אני תמיד מופתע אילו שירים נכנסים ויוצאים מתיקיית הגנוזים שלי. לפעמים אני יכול לעבוד על שיר שנה או שנתיים רק כדי לבסוף להחליט לשלוח אותו היישר אל תיקיית השירים הגנוזים. לעתים אחרות, אני נובר בתיקיית הגנוזים שלי ופתאום מוצא שיר שאני דווקא מחבב ואני מנסה להזכיר לעצמי למה בחרתי לגנוז אותו, ולא תמיד זוכר למה.
הבחירה לגנוז שירים היא בחירה שמרבית המשוררות והמשוררים מתחבטים בה. כנשים ואנשים כותבים, ברור שחלק מהשירים שנכתוב יהיו גרועים לחלוטין ואין סיבה לפרסמם. כל המשוררות והמשוררים גונזים שירים, מבלי יוצאי מן הכלל. עם זאת, עצם הנוכחות של השירים הגנוזים בקרבתנו גורמת לנו אי־נוחות מסויימת. האינסטינקט הטבעי שלנו אומר לזרוק את כל הטיוטות שלנו לזבל, שהרי עצם הקיום שלהם גורם לנו לחשוב שאנחנו כותבים גרועים. לפעמים מספיק מבט חטוף בטיוטה שכזו כדי שנשאל את עצמנו: "איך הצלחתי לכתוב משהו כל־כך גרוע?"
אבל למרות הדחף לזרוק את הטיוטות, אני רוצה להפציר בכם: אל תתפתו לקול הזה. תשמרו את הכול.
לשמור על הדחף הפנימי
כבר דיברתי בפוסטים קודמים על החשיבות של עריכה עצמית, על שכתוב ושכלול היצירות שלכן. במהלך התהליך הזה נוצרות טיוטות רבות, חצאי משפטים, רעיונות ושברי שירים. המבקר הפנימי שלכן יפציר בכן לזרוק את כל הטיוטות הללו לפח מתוך ניסיון להגן עליכן. הוא רוצה לשמור עליכן מהבושה ולכן הוא רוצה לוודא שאף אחת מהטיוטות האלה לא תגיע למישהי או מישהו שלא אמור לקרוא אותן. אבל אתן חכמות מזה, אתן יודעות שהמבקר הפנימי שלכן לא רואה את כל התמונה ושיש ערך בטיוטות הללו.
הרי בסופו של דבר הייתה סיבה שלשמה כתבתן את המשפט הזה או את השיר הזה. דחף פנימי הוביל אתכן לכתוב אותו: חוויה שחוויתן, רגש שעלה בתוך תוככן, או זיכרון שפתאום צף. גם אם הניסיון עצמו להמיר את הדחף הזה למילים לא צלח, הדחף עצמו אינו נעלם. עדיין יש שם תוכן שמחכה לצאת החוצה. כשאתן שומרות את הטיוטות שלכן, אתן בעצם נותנות פתח לדחף הזה לחזור ולדרוש את מקומו.
לא תמיד אנחנו יכולים להסתמך על המוזה. לפעמים יש בנו את הדחף והרצון לכתוב שיר על משהו שחשוב לנו, אבל ההשראה איננה שם. כשאני מתחייב בפני עצמי לשמור כל טיוטה שאני כותב אני בעצם נותן לעצמי את הבטחון שגם אם הניסיון הנוכחי לכתוב את הדחף הזה לא יצליח, תמיד תהיה לי הטיוטה כדי לבנות עליה את הגרסה הטובה יותר של השיר.
טקס תחיית המתים
לשמור את הטיוטות שלכם זאת התחלה טובה, אבל אפשר לעשות יותר מזה. השלב הבא הוא לוודא שבאופן שגרתי אתם עוברים על הטיוטות הישנות שלכם. אתם יכולים לעשות זאת פעם בחודש, פעם בחצי שנה, או אפילו פעם בשנה, אבל חשוב שיהיה לכם מנגנון שבו אתם פוגשים את הטיוטות שלכם ממרחק הזמן.
פער הזמן הזה שעובר בין כתיבת הטיוטה לבין הקריאה שלה יכול להצית רעיונות חדשים. ייתכן שעצם קריאת הטיוטה תזכיר לכם מה רציתם לכתוב ותשלח אתכם ישר אל הדף כדי לכתוב גרסה חדשה של השיר. במקרים אחרים, ייתכן שתגלו שהשיר דווקא לא רע בכלל ותבחרו להעלות אותו באוב ולהוציא אותו מתיקיית הגנוזים כפי שהוא וללא שינויים. וכמובן, תמיד ישנה האפשרות שהשיר פשוט לא טוב והוא יישאר בתקיית השירים הגנוזים. גם זה בסדר.
אני לא יכול לספור את כמות הפעמים שבהן עברתי על תיקיית הגנוזים שלי ומצאתי שם אוצרות, שירים שמשום מה שפטתי לחומרה באותו הרגע, אבל בראי הזמן הבנתי שהם דווקא טובים. לפעמים השירים הללו מצאו את דרכן מתיקיית הגנוזים הישר אל הספר שכתבתי באותו הזמן.
הזכות לגנוז טיוטות
כמובן שכל זה לא אומר שאסור לגנוז שירים. האמת היא, שבדיוק להפך, כי אם אתם שומרים את כל הטיוטות שלכם אתם לא תפחדו לגנוז שירים, כי אתם תדעו שבמוקדם או במאוחר תחזרו אל השיר הזה. בסוף זה חוזר אל אותו המסר שאני מנסה להעביר לכן ולכם במאמרים שפורסמו כאן במהלך השנה: חשוב לשמור על רמה של ביקורתיות כלפי השירים, אך חשוב הרבה יותר לגלות חמלה כלפי עצמנו ולהשאיר לעצמנו מקום להשתפר.
טיוטות הן לא מקור לבושה. אם תסתכלו על הטיוטות של זלדה, אצ"ג או רטוש תוכלו למצוא גם בהן את זיק הגאונות שבשירים המפורסמים שלהם. הבחירה האם לגנוז שיר נובעת ממנעד רחב של סיבות, החל מסיבות אישיות השמורות בלבם של המשורר או המשוררות, מתחושת ביקורת עצמית, ולפעמים פשוט מטעמם האישי.
תגנזו שירים שאתם חושבים שנותרה לכם עוד עבודה בכתיבתם, זה בסדר ואפילו הכרחי. אבל מה שלא יהיה, הזכירו לעצמכם חזור ונשנה: לשמור על כל הטיוטות שלכם!
אם נשארתם לקרוא עד כאן זה כנראה אומר שאתם אוהבים לכתוב, ששירה עברית מעניינת אתכם, ושאתם רוצים להפוך לכותבים הכי טובים שאתם יכולים להיות. אני רוצה להזמין אתכם להרשם לאתר כדי לקבל עדכונים, להשתתף בסקרים, ולנהל איתי דו שיח שוטף שיהפוך את האתר הזה לאתר הטוב ביותר לכותבות ולכותבים בישראל.
הרשמה בראש העמוד מצד שמאל.
Comentarios