מדריך הווגון לגלקסיה
מי שקרא את ספרי "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה" יודע שאין דבר שבני גזע הווגונים אוהבים יותר מאשר להקריא את השירה האיומה שלהם לכל מי שהם פוגשים. אמנם אני מעולם לא פגשתי ווגון, אבל אם הייתי פוגש, כנראה היו לי כמה טיפים להציע לו בנוגע לשירה שלו. אולי אפילו הייתי מזמין אותו לסדנת החריזה שאני מקיים בעוד כחודש.
"מדריך הטרמפיסט לגלקסיה" טוען כי "מגבת… היא הדבר השימושי המאסיבי ביותר שאפשר שיהיה לטרמפיסט הבין-כוכבי." אמנם מגבת היא אכן מצרך שימושי מאוד לטרמפיסטים, אבל למשוררים ווגונים אני חייב להגיד שהיא לא לגמרי מועילה. אם אני הייתי כותב את "מדריך הווגון לגלקסיה", הייתי מחליף את המגבת במשהו הרבה יותר שימושי למשורר הבין־כוכבי. הייתי מציע במקום לקחת מחברת ועט. בחיי שלא צריך יותר.
היום, ה-25 במאי, מציינים ברחבי העולם את "יום המגבת" ברוח ספריי "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה" של הסופר הבריטי דאגלס אדמס. הפוסט הזה מוקדש לכל הטרמפיסטים באשר הם, ולכל הווגונים שאולי קוראים את שורות אלו עכשיו.
אז למה דווקא מחברת ועט? למה לא מחשב או סמארטפון שאפשר לכתוב עליו בקלות רבה יותר? קראו עוד כאן כדי לגלות.
בגלל שזה נגיש
אחת הסיבות שבגללה כותבים בוחרים לכתוב את היצירות שלהם על הטלפון היא שלרוב אנחנו הולכים עם הטלפון שלנו לכל מקום. הקלות שבה אני יכול לשלוף את הטלפון ולכתוב את מה שעלה במוחי במהירות מפתה מאוד. עם זאת, כל מי שנוהגת להסתובב עם מחברת ולכתוב בה, יודעת שמחברת יכולה להיות נגישה לא פחות.
מחברת לא חייבת להיות גדולה. היא יכולה להיות גם פנקס קטן שאתם לוקחים על עצמכם לכל מקום. הקלות שבה אתן ואתם יכולים לשלוף מחברת, לכתוב משפט או שניים שעלו במוחכם, ולחזור לשאר עיסוקיכם היא משמעותית מאוד. בסופו של דבר, במקרים רבים אין לנו דרך לשלוט בזמן ובמקום שבו יעלו הרעיונות הטובים שלנו, וחבל לפספס רעיון טוב רק כי לא היה לנו מקום לכתוב אותו בו.
אתם גם לא זקוקים לחיבור לאינטרנט כשאתם משתמשים במחברת. אפילו אם אתם באמצע שום מקום, בלי שום קליטה סלולרית, אתם עדיין יכולים לכתוב. אני יודע שהרבה כותבים בישומוני פתקיות למיניהן (Notes) שלא מצריכים אינטרנט, אבל לישומונים אלו חסרונות משלהם (עליהם אדבר בהמשך).
בגלל שאין הסחות דעת
אין דבר יותר מעצבן מאשר לכתוב משהו ולהיות מוצף תוך כדי בהודעות והתראות. אתה מנסה לכתוב הרעיונות שלך, מחפש את המילה המדויקת שתתאים למה שאתה מנסה להגיד, כשלפתע אתה מקבל הודעה בוואטסאפ או דוא"ל. לפעמים זה יכול להוציא את הדעת.
כשאתם כותבים על טלפון או מחשב כמעט ואין מנוס מהסחות דעת שכאלה. גם אם אתם מעבירים את הטלפון למצב שקט, אפילו הרטט הקטן של הטלפון יכול להוציא מריכוז ולקטוע את קצב הכתיבה.
וזה לא רק התראות שמסחות את הדעת. כל־כך הרבה פעמים התחלתי לכתוב משהו כשפתאום, כמו משום מקום, מצאתי את עצמי מגיע לפייסבוק ולגלילה אינסופית. אנחנו כל כך רגילים להיות במצב של חוסר ריכוז כשאנחנו בטלפון ששום דבר לא יכול למרכז אותנו, אפילו לא חדוות הכתיבה עצמה.
כשאתן ואתם כותבים במחברת, אין לכם את הסחות הדעת האלו. אתם יכולים לשים את הטלפון על שקט בחדר השני, להתרחק מהמחשב, ופשוט להתרכז בכתיבה. ההחלטה הזו ש"עכשיו אני כותב ומניח את הטלפון בצד" עוזרת להתחבר אל רגע הכתיבה ולהתמסר.
בגלל שאי אפשר למחוק
אחת הבעיות שאני נתקל בהן כשאני כותב שירה על המחשב היא הקלות שבה אני יכול למחוק. לעתים קרובות, תוך כדי שאני כותב את השורות הראשונות של השיר, אני כבר מתחיל בתהליך המחיקה. עצם היכולת למחוק גורמת לי לאבד את הקצב, לשכוח את הזרימה שבכתיבה, ומכניסה אותי למצב טכני שבו אני מרגיש יותר כמו מהנדס מילים מאשר משורר.
יתרה מכך: על המסמך במחשב אני לא יכול לראות את מה שכבר מחקתי, ואם אני שומר את הקובץ, יוצא ונכנס אל הקובץ שוב, כל השינויים הקטנים שעשיתי לפני ששמרתי אינם. גם אם אתם משתמשים בעורך טקסט שבו יש מעקב גרסאות כמו Word או Google Docs, הן לא שומרות כל שינוי ושינוי אלא רק בנקודות ספציפיות.
כשאתן כותבות על המחברת בעט (לעולם לא בעפרון!), אין אפשרות באמת למחוק משהו. הדיו נשאר על הדף, וגם אם אתן בוחרות לקשקש או להעביר קו על משהו שכתבתן, אתן עדיין יודעות שהיה שם משהו אחר, ועצם זה נותן לכם פרספקטיבה על מה שהיה שם.
אם תסתכלו על מחברות ודפים של משוררות ומשוררי עבר תראו שהם לא באמת מחקו משהו אף פעם. בדרך כלל, הם פשוט העבירו קו כדי שידעו שהטקסט הזה הוסר מהשיר, אבל עדיין שמרו על הטקסט קריא מספיק כדי שהם יזהו מה הם מחקו.
העובדה שאי אפשר למחוק את מה שנכתב בעט במחברת עוזרת להשתיק את המבקר הפנימי ולהתמסר לכתיבה. בגלל שגם ככה אי אפשר למחוק, עדיף שתכתבו את מה שיצא ותתקנו אחר כך בתהליך העריכה. בנוסף, העובדה ששום דבר לא באמת נמחק מהמחברת יכולה לעזור לכם לשחזר רעיונות ישנים שבאותו הרגע חשבתם שאינם טובים מספיק, אבל במבט שני אתם מבינים שטעיתם.
כל אלו מהווים יתרונות משמעותיים למחברת.
בגלל הסדר
באופן טבעי כשאתם כותבים במחברת, השירים שנכתבים בה נשמרים בסדר כרונולוגי. אם אתם מקפידים להוסיף תאריך לכל שיר ושיר שאתם כותבים (מומלץ מאוד!), ממש תוכלו לראות את ההתפתחות שלכם לאורך זמן. הפרספקטיבה הזו חשובה כדי לשקף את ההתקדמות שלכם. כתיבה היא לא תהליך סטטי, והכתיבה שלנו כל הזמן משתנה. זהו חלק טבעי מתהליך ההתבגרות שלכם ככותבים. רצוי שיהיה לכם דרך להשוות בין מה שכתבתם פעם למה שאתם כותבים היום, והמחברת נותנת את התחושה הזו.
כשאתם כותבים את השירים שלכם במחשב או בענן אין לכם את הסדר הזה (לפחות לא באופן אוטומטי), וכל היצירות שלכם מפוזרות. אם אתם לא שומרים עבור עצמכם את הסדר, סדר זה יאבד לגמרי. אני לא יכול אפילו למנות את כמות הפעמים שמשוררים ששומרים את כל השירים שלהם בפתקיות על הטלפון רצו להקריא לי שיר, ומצאו את עצמם סורקים את הפתקיות שלהם במשך דקות ארוכות כדי למצוא אותו. במחברת, בגלל הסדר הכרונולוגי, קל הרבה יותר למצוא כל שיר ושיר.
בגלל שהמחברת נשארת
בעידן שבו הכל אפשר לשמור בענן ויצירות יכולות להשמר כ-NFT ולהמכר לכל המרבה במחיר, אני מודה שעדיין יש לי חיבה מיוחדת לראות את המילים כתובות על הדף בכתב ידו של המחבר.
בזמן ביקורי בישראל באפריל האחרון קפצנו אשתי ואני לספריה הלאומית. באחת התערוכות הופיעו כתביהם של לאה גולדברג ואורי צבי גרינברג בכתב ידם. ההתרגשות שחשתי לראות את המחברות הללו של שניים מהמשוררים האהובים עליי הייתה בלתי ניתנת לכימות.
אני יודע שהיום הכל נשמר על המחשב ושגם על המחשב ניתן להוכיח את מקוריות היצירה במגוון דרכים (NFT היא המוכרת מביניהם). ועדיין, בחוויה האנושית הבסיסית, אין תחליף ללראות את המחברות הללו בכתב ידם של המשוררים עצמם. מתוך המחשבה שאת או אתה שקוראים את שורות אלה יכולים להיות לאה גולדברג או אצ"ג הבאים, הלוואי שתפקידו לדורות העתיד את המחברות שלכם בכתב ידיכם. לדעתי, אין לזה תחליף.
סיכום
כל מה שכתבתי פה לא סותר את העובדה שבסופו של דבר רצוי שתקלידו את כל השירים שלכם למחשב (רצוי בענן כלשהו). אני משתדל בכל פעם שאני מסיים מחברת גם להקליד את השירים ל-Google Docs וגם לשמור סריקה של המחברת בנפרד.
יש כאלה שירגישו שמדובר בעבודה כפולה, שהרי אם ממילא בסוף מעתיקים את השירים למחשב אין סיבה מלכתחילה לכתוב אותם במחברת. לדעתי היתרונות שציינתי למעלה מהווים הצדקה מספקת לכפילות זו. בסופו של דבר כל אחד כותב בפורמט שנוח לו, וכמובן שכל מה שנכתב כאן הוא המלצה בלבד.
אז אם תרשו לי לסיים במילותיו של אחד הספרים החשובים ביותר בגלקסיה כולה: תתחילו לכתוב, ובלי פאניקה.
אם אהבתם את מה שקראתם כאן, אני מזמין אתכם להרשם לאתר. פוסטים כמו זה,שירים חדשים, סדנאות והרצאות, ועוד מתפרסמים באתר כל העת.
הרשמה בראש הדף מצד ימין.
Comentarios