שאול טשרניחובסקי כתב "הָאָדָם אֵינוֹ אֶלָּא תַּבְנִית נוֹף־מוֹלַדְתּוֹ", משפט שמאז מצוטט בכל מקום כביטוי לאופן בו הסביבה בה גדלנו משפיעה עלינו כבוגרים. אני זוכר אותו נאמר שוב ושוב במסגרת קורס הקצינים שעברתי בבה"ד 1 במהלך שירותי הצבאי, שם אני ושאר הקצינים־לעתיד נדרשנו לחלוק עם שאר חיילי הפלוגה לגבי אזור מולדתנו, האזור בו גדלנו, העיר גבעתיים במקרה שלי.
איני חושב שמישהו מטיל ספק בכך שהאדם הוא תבנית נוף־מולדתו (לפחות באופן חלקי), אבל אני נוטה לשאול את עצמי: האם גם ההפך הוא הנכון? האם יש משהו שאפשר ללמוד על הסביבה שבה גדלנו, ועל המדינה בכלל, מתוך מה שאינדיבידואלים מספרים על החיים שלהם, ובפרט כשאותם אינדיבידואלים הם משוררות ומשוררים? במה מתבטא אופייה של המדינה כשהוא עולה מתוך דבריהם של החיים בתוכה, לאו דווקא כשהם מדברים עליה ישירות, אלא דווקא כשהם מדברים על החיים שלהם עצמם, אם זה על הקשיים והכשלונות שלהם, או על השמחות וההצלחות?
לכבוד יום העצמאות ה-76 של מדינת ישראל, אני מזמין אתכם לצלול איתי אל הפרטי והציבורי של שלושה משוררים עבריים חשובים בזמננו, ובתוך כך ננסה להבין את התמונה הגדולה על מצב המדינה – מדינת ישראל, במקרה זה – כפי שעולה מהחיים הפרטיים של המשורר החי בתוכה.
זה הולך להיות מסע מרתק, ואני מזמין אתכן ואתכם להצטרף אליי בהולכנו בו.
התא המשפחתי כמיקרוקוסמוס של המדינה
שיר פטריוטי / רוני סומק
אֲנִי עִירָקִי-פִּיגָ´מָה, אִשְׁתִּי רוֹמָנִיָּה
וְהַבַּת שֶׁלָּנוּ הִיא הַגַּנָּב מִבַּגְדָד.
אִמָּא שֶׁלִּי מַמְשִׁיכָה לְהַרְתִּיחַ אֶת הַפְּרָת וְהַחִדֶּקֶל,
אֲחוֹתִי לָמְדָה לְהָכִין פִּירוּשְׁקִי מֵאִמּוֹ הָרוּסִיָּה
שֶׁל בַּעֲלָהּ.
הֶחָבֵר שֶׁלָּנוּ, מָרוֹקוֹ-סַכִּין, תּוֹקֵעַ מַזְלֵג
מִפְּלָדָה אַנְגְלִית בְּדָג שֶׁנּוֹלַד בְּחוֹפֵי נוֹרְבֶגְיָה.
כֻּלָּנוּ פּוֹעֲלִים מְפֻטָּרִים שֶׁהוּרְדוּ מִפִּגּוּמֵי הַמִּגְדָּל
שֶׁרָצִינוּ לִבְנוֹת בְּבָבֶל.
כֻּלָּנוּ חֲנִיתוֹת חֲלֻדּוֹת שֶׁדּוֹן קִישוֹט הֵעִיף
עַל טַחֲנוֹת הָרוּחַ.
כֻּלָּנוּ עֲדַיִן יוֹרִים בְּכוֹכָבִים מְסַנְוְרֵי עֵינַיִם
רֶגַע לִפְנֵי שֶׁהֵם נִבְלָעִים
בִּשְׁבִיל הֶחָלָב.
(מתוך הספר "מחתרת החלב", הוצאת זמורה-ביתן, 2005)
שיר זה של המשורר רוני סומק ממסגר את עצמו כשיר פוליטי כבר מההתחלה. הכותרת "שיר פטריוטי" מסגירה מראש את הרובד הפוליטי של השיר, ומספרת לנו על כך בדרך אירונית, שכן כבר בשורה הראשונה מבינים שהשיר אינו פטריוטי כל־כך כפי שטוענת הכותרת.
שלושת המילים הראשונות של השיר "אֲנִי עִירָקִי-פִּיגָ´מָה" מצמצמות אף יותר את השיר וחושפות על מה הוא מדבר, לפחות ברובד הפשוט שלו. "עירקי-פיג'מה" היה כינוי לעולים מעיראק בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל. בשלושת מילים אלו, ובהמשך כשהוא ממשיך לציין את ארצות המקור של דמויות שונות (אשתו, גיסו, חברו וכו'), והכינויים הלגלגנים של מקורות אלו ("מרוקו-סכין", למשל, הוא כינוי גזעני אשר מרמז על אופי אלים של אלו שעלו ממרוקו), רומז סומק למדיניות "כור ההיתוך" של מדינת ישראל בשנותיה הראשונות.
"כור ההיתוך" כידוע הייתה מדיניות שהנהיג בן גוריון, ראש ממשלתה הראשון של מדינת ישראל, ומטרתה הייתה לאחד את כלל העולים לישראל תחת תרבות משותפת, שפה משותפת ומנהגים משותפים. בפועל, בתוך כך יצרה המדינה מצב של מחיקת זהות המקור של אותם עולים, ובפרט כשמדובר בעולים ממוצע מזרחי, כמו סומק, אשר גרמה לעוגמת נפש אצל אותם עולים במקרה הטוב, ולאפליה של ממש במקרה הרע.
אבל אני רוצה לטעון שהשיר לא מדבר באמת על כור ההיתוך, אלא על כור ההיתוך כמשל.
סומק בוחר בכוונת מכוון בשיר הזה שלא לצאת מגבולות משפחתו וחבריו הקרובים. הוא לא מדבר על המוכרת הטריפוליטאית בסופר, או הסנדלר התימני, אלא נשאר בגבולות הבית, מספר על אנשיו שלו. הבחירה הזאת איננה מקרית, והיא מציינת את הצורך שלנו להתאגד על אף השוני שביניננו, במיוחד כשמדובר במשפחה. דווקא בגלל שאנחנו שונים, לא רק בארצות המקור שלנו, אלא באופי שלנו, בחלומות שלנו, בתפיסת העולם שלנו, דווקא זה גורם לנו לרצות להתאחד סביב המשותף.
בעידן בו המשפחתיות הולכת לאיבוד, והאינדיבידואל הוא זה שתמיד נמצא במרכז, סומק וקיבוץ הגלויות המשפחתי שלו מנסים לחפש משהו שיחזיק אותם יחד, שיאחד אותם למרות השוני. זאת הסיבה שאחותו למשל מתאמצת ללמוד להכין פירושקי מאמו של בעלה.
אותו משותף בה לידי ביטוי בשלושת המטאפורות אשר חותמות את השיר, כל מטאפורה נפתחת במילה "כֻּלָּנוּ" וכל אחת מהן תוקפת את רעיון הקולקטיב:
"כֻּלָּנוּ פּוֹעֲלִים מְפֻטָּרִים שֶׁהוּרְדוּ מִפִּגּוּמֵי הַמִּגְדָּל/שֶׁרָצִינוּ לִבְנוֹת בְּבָבֶל." – כולנו רצינו להיות מאוחדים, כולנו רצינו לבנות מדינה שבה נהיה עם אחד עם שפה אחת, אבל את כולנו "פיטרו" (מי פיטר? ולמה פיטר?)
"כֻּלָּנוּ חֲנִיתוֹת חֲלֻדּוֹת שֶׁדּוֹן קִישוֹט הֵעִיף/עַל טַחֲנוֹת הָרוּחַ." – כולנו מהווים יחדיו את הניסיון להלחם בשונות שלנו. אנחנו החניתות עצמן, הניסיון עצמו לקיבוץ גלויות, והניסיון הזה כושל כפי שניסיונו של דון קישוט להלחם בתחנות הרוח דינו תמיד להכשל.
"כֻּלָּנוּ עֲדַיִן יוֹרִים בְּכוֹכָבִים מְסַנְוְרֵי עֵינַיִם/רֶגַע לִפְנֵי שֶׁהֵם נִבְלָעִים/בִּשְׁבִיל הֶחָלָב." – כולנו עדיין מנסים להגיע אל אותו יעד בלתי מושג כמו כוכבים, אותה אחדות נעלמה, ומסתנוורים מהניסיון.
רוני סומק מציג בשיר זה את המשפחה כמיקרוקוסמוס של המדינה, משפחה שמחפשת את המשותף, ועל אף שהיא נכשלת בכך, היא ממשיכה לנסות מתוך תחושת הכרח.
המרד באתוס המדיני
את ביערות לא היית שורדת / אורין רוזנר
אֲבָל הָאֱמֶת הִיא שֶׁאַף פַּעַם לֹא רָצִיתִי לִשְׂרֹד בַּיְּעָרוֹת שֶׁלָּכֶם
לִדְבֹּק בָּרָעָב שֶׁלָּכֶם, הַחוֹלָנִי, לִחְיוֹת.
הָאֱמֶת הִיא שֶׁהָיִיתִי מֵתָה שָׁם.
שְׂרוּעָה לְצַד אַלּוֹן גָּדוֹל לְיַד פֶּלֶג מַיִם,
הָיִיתִי מַבִּיטָה בַּפַּעֲמוֹנִיּוֹת כְּחֻלּוֹת הַשְּׂפָתַיִם וְרוֹעֶדֶת מִקֹּר,
וְהָיוּ בָּאוֹת אֵלַי כָּל חַיּוֹת הַיַּעַר, כְּמוֹ בְּסֶרֶט שֶׁל דִיסְנִי,
הָאַיָּלִים וְהַשּׁוּעָלִים וְהַסְּנָאִים וְהַסִּיסִים הָיוּ רוֹקְדִים סְבִיבִי,
מַקְרִיאִים לִי סִפּוּר, מְנַשְּׁקִים אֶת עֵינַי,
מִתְכַּרְבְּלִים בְּחֵיקִי,
אוֹמְרִים מְתוּקָה שֶׁלָּנוּ, מְפֻנֶּקֶת שֶׁלָּנוּ,
טֻמְטוּמִית, עִצְמִי עֵינַיִם, מַסְפִּיק.
(מתוך הספר "פעמון", הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2022)
כותרת השיר זה של המשוררת אורין רוזנר מציגה אמירה מבחוץ: "את ביערות לא היית שורדת". השיר עצמו הוא בעצם תגובה לכותרת, שאינה מתיימרת לסתור את האמירה הזו, אלא לחזק אותה מחד ולהתריס כנגדה מאידך. אנחנו מבינים שהאמירה הזו מתייחסת כמובן לשואה ומציינת שהדוברת לא הייתה שורדת אותה מסיבה זו או אחרת. אנחנו רק יכולים לדמיין איזו דמות הייתה אומרת משפט כמו "את ביערות לא היית שורדת" לדוברת השיר: אולי שורד או שורדת שואה? אולי הורי הדוברת? אולי מורה בבית הספר או מרצה באוניברסיטה?
רוזנר אינה מתנגדת לקביעה הזו של הכותרת, אלא מסובבת אותה ומסרבת בכלל להתייחס לשאלת היכולת העצמית: "הָאֱמֶת הִיא שֶׁאַף פַּעַם לֹא רָצִיתִי לִשְׂרֹד בַּיְּעָרוֹת שֶׁלָּכֶם". הדוברת של רוזנר טוענת שעצם ההשוואה פסולה, כי בתופת כמו זו שקרתה בשואה אין דחף בכלל לחיות. כביכול, מבחינתה היא הייתה מעדיפה למות מאשר לסבול.
המשך השיר מציג נוף רומנטי של טבע שבו היה מתרחש אותו מוות מוקדם אם הייתה נוכחת בשואה. היא מתארת לפרטי פרטים את סצנת המוות הזו, וממש אפשר לחוש בתנטוס (דחף המוות) העולה מן הדברים. היא מפארת את עץ האלון הגדול, ופלג המים, והפעמוניות.
ואז מתרחש ההיפוך.
רוזנר מרחיבה את הדימוי ומדברת על חיות היער שבאות לבקר אותה ואומרת שהן "כְּמוֹ בְּסֶרֶט שֶׁל דִּיסְנִי". כבר כאן אפשר להבחין בשמץ של אירוניות מסוימת. האזכור של דיסני מגחך את הדימוי של היער והאישה הגוססת לצד פלג המים. רוזנר מציגה את ההיפוך הזה כדי לגרום לנו להטיל ספק לרגע בכל הדימוי הזה שהיא מציירת.
מכאן ממשיך הגיחוך "הָאַיָּלִים וְהַשּׁוּעָלִים וְהַסְּנָאִים וְהַסִּיסִים הָיוּ רוֹקְדִים סְבִיבִי,/מַקְרִיאִים לִי סִפּוּר, מְנַשְּׁקִים אֶת עֵינַי,/מִתְכַּרְבְּלִים בְּחֵיקִי,/". פתאום מדימוי מציאותי ואפילו קודר של מוות בשואה, כל השיר מקבל נופך אגדתי, ואף ילדותי, של סיפור מעשייה. זוהי כבר אינה אישה שמנסה לדמיין את המוות שלה, זה משהו אחר.
ואז מגיעה השורה האחרונה שטורפת את כל הקלפים וחושפת את המהלך השירי: "אוֹמְרִים מְתוּקָה שֶׁלָּנוּ, מְפֻנֶּקֶת שֶׁלָּנוּ,/טוּמְטוּמִית, עִצְמִי עֵינַיִם, מַסְפִּיק." הכינויים שחיות היער של דיסני נותנות לדוברת של רוזנר הולכות מהמחבק והאוהב ("מתוקה שלנו") למקטין והמזלזל ("טומטומית"). כולם במחוזות כינויי החיבה, אך הצורך הזה של חיות היער להקטין את הדוברת הולך וגובר, ובשלב זה אנחנו מבינים שחיות היער מייצגות בעצם את אלו שקבעו בכותרת "את ביערות לא היית שורדת". רוזנר לא רק שמסרבת לענות לטענות הללו, אלא משבצת את הטוענים בתשובה שלה ומביעה ביקורת דרך כך.
כולנו מכירות ומכירים את הביטוי "משואה לתקומה", את הרעיון שמתוך התופת של השואה צמחנו לעם וללאום. שיר זה של רוזנר יוצא נגד האתוס הזה ואומר משהו אחר: כולם נלחמים כל הזמן על התקומה שלהם. גם אם נראה שהם לא נלחמים, גם אם נראה שהם "מפונקים" או "טומטומים", הם בעצם נלחמים. הדוברת בשיר הזה יוצאת כנגד האתוס המדיני של לוחמי המחתרות ובעצם אומרת בריש גלי: "אני לוחמת. אני חיה, ועל כן אני לוחמת".
הרבה ביקורת נשמעת כלפי דור ה-Z (שרוזנר לא משתייכת אליו, אלא לדור ה-Y, כמוני). טוענים עליהם שהם מפונקים, שאין להם מוטיבציה לכלום, שאין להם חשיבה ביקורתית, שהם כל היום מול המסך. ה-7 באוקטובר הוכיח לכולנו למה מסוגלים דור ה-Z: לטוב שהם מסוגלים ליצור, וגם לרע. אנחנו רואים אותם משרתים בעזה ובגבול הלבנון, מתנדבים, עובדים ימים ולילות על הסברה בטיקטוק, משתפים, נלחמים. מנגד, אנחנו רואים אותם מפגינים נגד ישראל בחו"ל, מוזנים מקולות אנטי-דמוקטיים ומאמינים לכל דמות סמי-סמכותית שהם פוגשים ברשתות החברתיות.
גם אני, בתור אחד שמאוד זלזל בדור הזה, גיליתי דור שנלחם בשיניים על מה שחשוב לו, גם אם סט הערכים שלו שונה משלי. אני שחשבתי שדור ה-Z לא מוכן להלחם עבור כלום, נחשפתי במערומיי. אולי אם הייתי קורא לעומק את השיר הזה של רוזנר קודם לכן, הייתי חושב אחרת. אין ספק שהאירועים האחרונים נותנים לי להבין דברים באופן שונה.
היחיד מול הכלל
אני אדם יחיד / יהודה עמיחי
אֲנִי אָדָם יָחִיד, אָדָם בּוֹדֵד. אֵינֶנִּי דֶמוֹקְרַטְיָה.
הָרָשׁוּת הַמְבַצַּעַת וְהָאוֹהֶבֶת וְהַשּׁוֹפֶטֶת
בְּגוּף אֶחָד. רָשׁוּת אוֹכֶלֶת וְזוֹלֶלֶת, וּמְקִיאָה,
רָשׁוּת שׂוֹנֵאת וְרָשׁוּת כּוֹאֶבֶת
רָשׁוּת עִוֶּרֶת וְרָשׁוּת אִלֶּמֶת.
לֹא נִבְחַרְתִּי. אֲנִי הַפְגָּנָה, אֲנִי מֵרִים
אֶת פָּנַי כִּכְרָזָה. הַכֹּל כָּתוּב שָׁם. הַכֹּל,
אָנָּא, אֵין צֹרֶךְ לְהַטִּיל גַּז מַדְמִיעַ,
אֲנִי כְּבָר בּוֹכֶה. אֵין צֹרֶךְ לְפַזֵּר אוֹתִי,
אֲנִי מְפֻזָּר,
וְגַם הַמֵּתִים הֵם הַפְגָּנָה.
כְּשֶׁאֲנִי מְבַקֵּר אֶת קֶבֶר אָבִי, אֲנִי רוֹאֶה
אֶת הַמַּצֵּבוֹת מוּרָמוֹת בִּידֵי
הֶעָפָר שֶׁמִּלְּמַטָּה:
הֵן הַפְגָּנָה גְּדוֹלָה.
(מתוך הספר "שירי יהודה עמיחי", הוצאת "שוקן", 2003)
אחד המשפטים שליוו אותי לאורך שנת 2023 היה המשפט "האישי הוא הפוליטי". אנחנו ראינו את זה קורה לנגד עינינו כל העת, כיצד הויכוחים הפוליטיים הופכים יותר ויותר אישיים, גם אצל הפוליטיקאים וגם אצל הציבור. תהומות נפערות בתוך משפחות בגלל דעות פוליטיות של חבריה, קשרים מתנתקים, מדינה נכנסת לסחרור. השיר לעיל של עמיחי נותן הקשר מעניין לכל מה שעבר עלינו (למרות שעמיחי נפטר בשנת 2000).
ראוי לציין כי השיר שלפנינו לא פורסם במקור כשיר עצמאי, אלא כקטע מתוך פואמה הקרויה "מסעות בנימין האחרון מטודלה", מתוך ספרו של יהודה עמיחי "עכשיו ברעש" (הוצאת "שוקן", 1969). השיר פורסם בשנית בתצורתו לעיל לאחר מותו של עמיחי. עם זאת, למרות שאין הייתה זו כוונתו המקורית של עמיחי, אני חושב שיש משמעות בקריאה בשיר זה כשיר עצמאי, וכך אעשה פה. אני מזמין אתכם ואתכן לקרוא גם את השיר כחלק מהפואמה השלמה (תודה למשורר נמרוד שיין שהפנה את תשומת לבי לעובדה זו).
גם כאן, כמו בשיר של סומק, השורה הראשונה נותנת את הטון: "אֲנִי אָדָם יָחִיד, אָדָם בּוֹדֵד. אֵינֶנִּי דֶמוֹקְרַטְיָה." עמיחי שם כאן את עצמו כאינדיבידואל מול הקולקטיב ובעצם מצהיר שבינו לבין עצמו אין עוד קולות מלבד קולו שלו והוא אינו נתון לחסדיהם של אחרים. השורה הבאה מחזקת את העדר הפרדת הרשויות שיש בין אדם לעצמו: "הָרָשׁוּת הַמְבַצַּעַת וְהָאוֹהֶבֶת וְהַשּׁוֹפֶטֶת/בְּגוּף אֶחָד."
מעניינת בעיניי במיוחד העובדה שעמיחי בוחר להשמיט את הרשות המחוקקת ומחליפה ברשות ה"אוהבת". אני מוצא בהחלפה זו שתי אמירות, יש שיראו בהן מנוגדות האחת לשניה. האחת, בעוד שאדם יכול לבצע בעצמו ולשפוט את עצמו, הוא אינו יכול לחוקק לעצמו, והחוקים אליהם הוא נשמע הם תמיד אלה שאחרים כופים עליו. השניה, שעצם האהבה של האדם הוא החוקה שלו כלפי הסביבה, ושאדם מחוקק לפי מה שהוא אוהב (או שונא), ומגביל את עצמו לפי אהבתו. אפשר לראות בשורה זו כצוהר לתפיסתו הפסיכולוגית של עמיחי.
בשורות הבאות, עמיחי ממשיך לפרט את הרשויות המצויות בו, כל אחת מושכת לכיוון אחר: "רָשׁוּת אוֹכֶלֶת וְזוֹלֶלֶת, וּמְקִיאָה,/רָשׁוּת שׂוֹנֵאת וְרָשׁוּת כּוֹאֶבֶת/רָשׁוּת עִוֶּרֶת וְרָשׁוּת אִלֶּמֶת." כל הרשויות המופיעות כאן (אולי למעט הרשות האוכלת) בעלות קונוטציה שלילית. ניתן לראות בכך ביקורת עצמית אדירה של עמיחי על עצמו, שלא מקל מעצמו ולו במעט (כמה שונה היה השיר אם היה מוסיף רשויות כמו "הרשות המוותרת", "הרשות המסייעת" או "הרשות האכפתית"). מנגד, ניתן לראות בביקורת העצמית הזאת דווקא ביקורת עבור הרשויות האמיתיות בעולמנו, שלמרות התיאורים הפונקציונאליים שניתנו להן כמו הרשות המבצעת, המחוקקת והשופטת, הן בעצמן רשויות זוללות, ושונאות, ועיוורות ואילמות (ואולי גם אלימות, ראו המשך השיר). בקריאה אחרת, ניתן לצמצם את כל הביקורת הזו כלפי רשות אחת, זו היחידה שנעדרה מהשורה השניה בשיר, כפי שציינו קודם. המשך השיר "לֹא נִבְחַרְתִּי" מחזק את פרשנות זו, שכן הרשות המחוקקת היא הרשות היחידה בישראל שנבחרת ישירות בידי העם.
בשורות הבאות מסיט עמיחי את עולם הדימויים שלו מעולמות השלטון אל עולמות המחאה בשלטון, ובעצם כך מסייג את עצמו כגוף שלטוני (אפילו אם רק בפני עצמו) וממקם את עצמו כמורד באותו גוף, החל מההצהרה "אֲנִי הַפְגָּנָה" ועד התחנונים "אָנָּא, אֵין צֹרֶךְ לְהַטִּיל גַּז מַדְמִיעַ,/אֲנִי כְּבָר בּוֹכֶה. אֵין צֹרֶךְ לְפַזֵּר אוֹתִי,/אֲנִי מְפֻזָּר…"
מספר שאלות מהותיות נשאלות בעקבות השורות הללו:
ראשית, מי הם אותם נמענים מהם מבקש עמיחי שלא להטיל גז מדמיע ולא לפזר? האם הכוונה כאן היא כזו שעמיחי מפנה כלפי עצמו, שוב בכובע שלו כשליט על עצמו, או שמא אל האחרים המנסים לכפות את עצמם עליו?
שנית, ואולי המהותית יותר, מה כתוב באותה כרזה שעמיחי מצהיר "הַכֹּל כָּתוּב שָׁם"? על פניו, בשיר זה עמיחי אינו חושף כל אמירה פוליטית עד כה, לפחות לא באופן מפורש, ואם היינו צריכים לפרשן פוליטית את עמיחי לא היינו מקבלים שום תובנה משמעותית מקריאת שיר זה. ייתכן שעמיחי מתייחס בשיר לגוף הטקסטים הפואטים של עצמו לאורך השנים, שהם כמקבץ יכולים לשפוך אור על תפיסתו שלו, או לשאר הפואמה שכחלק ממנה קטע זה פורסם במקור. מנגד, ייתכן שהוא מתכוון לפניו הפיזיות ולא המטאפוריות, כטוען שאם היינו רואים את פניו ולא דרך שיריו היינו מבינים את עולמו טוב יותר, אך הטווח הטקסטואלי מונע מאיתנו את ההבנה הזו.
משמעות פוליטית אמיתית ניתן לייחס רק לסוף הקטע, אשר לפתע ממקם אותנו בנוף אחר, בבית הקברות. שם טוען עמיחי "הַמַּצֵּבוֹת מוּרָמוֹת בִּידֵי/הֶעָפָר שֶׁמִּלְּמַטָּה:/הֵן הַפְגָּנָה גְּדוֹלָה." כלומר, כל המתים האלה שאתם רואים פה, הם ההפגנה האמיתית. העובדה שהם היו ואינם, היא זו שמציינת דבר מה. ייתכן שבכך מתייחס עמיחי לאלפי המתים במלחמת השחרור, בה לחם עמיחי בעצמו ואיבד מחבריו. עמיחי בעצם מציין כאן שמוסדות השלטון, אלה שאמונים על חיינו, צריכים לראות במצבות הפגנה מתמשכת שמחייבת אותם לפעול למען העם ולמען האנשים שמתו על קיומה של המדינה.
בעוד שבשירים של סומק ושל רוזנר היה לי קל לזהות אמירה פוליטית וחברתית, כאן אני נזהר מלתייג פוליטית שיר זה של עמיחי. ידוע כי עמיחי היה איש שמאל ושהפגין נגד פעילות ישראל בשטחי יהודה ושומרון, אך דווקא בשיר זה לא ניכר שלפרשנות זו עמיחי מכוון, אלא למדיניות הפנים של המדינה כלפי אזרחיה. המתח בין תחילת השיר בו עמיחי מדבר על עצמו לבין סוף השיר בו עמיחי מדבר על המתים יכולה להעיד בעצם שעבור אותם מתים, בהיעדר גוף שילחם ויפגין בשמם, כפי שעמיחי מפגין בשם עצמו, זקוקים לנו שנפגין בעבורם ונשלוט בשבילם כפי שאנחנו שולטים בשבילנו.
לכתוב פוליטי בלי פוליטיקה
הסיבה שבחרתי בשלושת שירים אלו (מלבד העובדה שהם מצויינים) היא שהפוליטיקה היא רק כינור שני בהם, ושעולמם הפנימי של המשוררים הוא המרכז. אני חושב שהשירים הללו מראים עד כמה המציאות הפוליטית והחברתית שבה מצויים משוררות ומשוררים מופיעה דרך השירים שלהם, אם בגלוי ואם בסמוי. מנגד, כמה אפשר לדלות על המציאות הפוליטית של ישראל מתוך השירים הללו, ולהשתמש בהם כמעין זום-אין על תופעות שבתוך החברה, לא כי השיר עצמו הוא דווקא פוליטי, אלא כי הוא אישי עד לשד עצמותיו.
בשנת 2020 הוצאתי לאור את ספרי השני "השליח", שנדבך מרכזי בו הוא שירה פוליטית. שירי הספר דנו בין היתר בזכויות מיעוטים, בשירה בעידן הפוסט-אמת ומקומו של המשורר כאינדיבידואל בחברה. אחת הביקורות שהספר קיבל בשעתו הייתה שהשירה הפוליטית שבו איננה אישית, ושלא ניתן לראות בה אמירה גדולה מעבר לזה ש"מה שרע הוא רע ומה שטוב הוא טוב". אני לקחתי לתשומת לבי את הביקורת הזו ומאז היא נר לרגליי בכל הקשור לשירה הפוליטית שלי.
אחת הסיבות שהיה חשוב לי לכתוב פוסט זה היא להראות לכם (וגם לעצמי) ששירה פוליטית יכולה גם להיראות אחרת, ושדווקא מתוך החוויה האישית של הסובייקט ניתן לדלות משמעות פוליטית חשובה. אם אני כמשורר אנסה לכתוב על רעה חולה בחברה אשר איננה נוגעת אליי אישית או אל הסובבים אותי, לעולם לא אצליח לכתוב אותה באופן שיעורר הזדהות או יוביל לשינוי.
כשזה מגיע לשירה, ייתכן שיש אמת במשפט "האישי הוא הפוליטי".
האם הסכמתן עם הפרשנות שלי לשירים של סומק, רוזנר ועמיחי? האם יש לכם תובנות אחרות על האופן שבו ניתן לכתוב שירה פוליטית? אתן מוזמנות ומוזמנים לספר לי על כך בתגובות.
בהזדמנות זו אני כמובן מזמין אתכם להרשם לאתר כדי להנות מפוסטים כמו זה, סדנאות והרצאות, שירים חדשים ועוד. הרשמה בראש הדף מצד ימין.
Comentários