טראומה וגרביים

מחשבות על החיים שאחרי ה-7.10

שנה עברה מאז האירועים המחרידים של ה-7.10.2023, אותו בוקר נורא שבו התעוררנו לסיוט. אני לעולם לא אשכח את המילים הראשונות שאשתי אמרה לי באותו הבוקר: "לא רציתי להעיר אותך. רציתי לתת לך עוד כמה דקות לישון, אבל קרה אסון. מדברים על אלפי הרוגים…"

אני איש של מילים, והאינסטינקט הראשוני שלי הוא לדבר, לכתוב ולהביע הכל, כואב ככל שיהיה, עצוב ככל שיהיה, אבל כשזה מגיע לפוגרום תשפ"ד, קשה לי לדבר. מצד אחד, הכל כואב לי כשאני חושב על זה, כשאני חושב על כל הזוועות שקרו שם, ועל כל מה שהמשיך לקרות אחר כך, ומצד שני, אני מבין שהכאב שלי הוא כאין וכאפס לעומת כאבם של אחרים, אלו ששרדו את אירועי אותו היום או אלו שבני משפחתם נרצחו או נחטפו, ומי אני בכלל שאדבר?

בחודש יולי נפל לי האסימון שביום השנה לאסון לא תהיה לי דרך להתחמק מלדבר על ה-7.10 כאן באתר, מלהתייחס אליו איכשהו. המחשבה הזו הציפה אותי בחרדה. חששתי שאולי אעליב או אפגע במישהו במה שאכתוב, שאיכשהו בטעות לא אכבד כראוי את הנרצחים, החטופים או את היום הזה, שלא אתייחס כראוי לכל המפונות והמפונים מהצפון, או שאגיד דברים שיגרמו לי להשניא עליי את חלק מהקוראות או הקוראים שלי, במיוחד כשמדובר בנושא כל־כך רגיש.

במשך חודשיים עשיתי כל שביכולתי כדי להתחמק מלכתוב את המאמר הזה: פניתי לכמה כותבות וכותבים בהצעה שיכתבו את המאמר הזה במקומי, במחשבה שאולי להם ולהן תהיינה המילים; חשבתי אולי לפרסם שיר במקום מאמר, לפחות כך אוכל להתחבא מאחורי הצורה השירית ולא לכתוב את המחשבות שלי ישר כפי שהן; אפילו שקלתי לא לכתוב כלום, להעביר את היום הזה הלאה.

אבל אז הבנתי מה באמת מפחיד אותי יותר מכל: פחדתי ממה שכתיבה על היום הזה תצריך ממני – לצלול עמוק לתוך הכאבים שלי, לחרדה ולפחד, לשעות האימה. לכתוב על טראומה יידרוש ממני להפתח, לכתוב דברים שאולי לא נעים לי לכתוב, דברים שאחר־כך אולי אתחרט עליהם.

מכשהבנתי שאני מתחמק מלכתוב על ה-7.10 מתוך פחד, החלטתי שלא לוותר לעצמי. התיישבתי לכתוב וכתבתי מה שיצא, בלי לתכנן ובלי לסנן, מתוך מחשבה שמה שנכתב מהלב ייכנס ללב. איני יכול להגיד שהמחשבות שיצאו על הדף, ושאותם אתם קוראים כעת, הן המחשבות הכי קוהרנטיות שלי – ככה זה כשכותבים על טראומה. עם זאת, אני מתפלל שמשהו ממה שכתבתי יהיה משמעותי עבורכם ועבורכן.

לצרוח את מה שכואב

כילד שגדל בראשית שנות האלפיים, אחת הלהקות האהובות עליי הייתה הלהקה Linkin Park (פארק הקשר, בתרגום חופשי). מדובר היה בלהקת נו-מטאל אמריקנית, שהייתה מעין פיוז'ן מוזר בין רוק, מטאל, היפ-הופ ומוזיקה אלקטרונית. היו להם שני סולנים: מייק שינודה, שהוא בכלל ראפר, וצ'סטר בנינגטון, שלקרוא לו זמר זה די אומר להעליב את המקצוע. צ'סטר לא היה ווקליסט מדהים, אבל הייתה אנרגיה בשירה שלו שלא הייתה לאף זמר אחר. כשהשירים נפתחו והיה צריך לתת בהם משהו נוסף, בדרך כלל זה היה הזמן של בנינגטון לפרוח. השירה שלו הייתה חצי ווקלית, חצי גרונית, ובחלק ניכר מהשירים הוא בעיקר צרח, בצורה האופיינית ללהקות מטאל. כחלק מההרכב היו גם הגיטריסט בראד דלסון, המתופף רוב בורדון, הבסיסט דייב פארל, והדי.ג'יי. ג'ו האן.

אבל הכוח האמיתי בלהקה מעולם לא היה הסגנון המוזיקלי שלה (לפחות בעיניי). מה שהפך את לינקין פארק לאחת הלהקות המצליחות ביותר של שנות האלפיים היו המילים של השירים שלהם. שירים כמו In The End, Bleed It Out, Numb, Somewhere I belong, What I've Done ואחרים נגעו בלבבות של הרבה נערים ונערות צעירים. עבורי, לא הייתה להקה שהצליחה להביע את מה שאני מרגיש טוב יותר מלינקין פארק. הם היו נס בתקופה של הרבה קושי.

לא היה לי פשוט להיות ילד בראשית שנות ה-2000. הייתי החנון של הכיתה, בכיתה שהייתה מלאה בילדים אלימים. לא היה שיעור אחד שהתנהל מתחילתו ועד סופו בלי בכי, צרחות או מכות, וכמעט כל מורה שנכנסה לכיתה שלי הייתה מסיימת בוכה בשלב מסויים במהלך השנה. ההפסקות היו סיוט אחד מתמשך. הימים שבהם לא הייתי חוטף מכות או הקנטות היו הימים שבהם בחרתי להשאר בכיתה ולא לצאת החוצה להפסקה, ככה לא הייתי צריך להתמודד עם אף אחד. היו לי מספר מצומצם של חברים בכיתה, וכמה מהם נשארו חברים שלי עד היום.

הייתי ילד שקט, רק מנסה שלא להפריע לאף אחד, שאף אחד לא ייכעס עליי. הייתי עלה נידף ברוח שכל אחד יכול לעשות איתו מה שהוא רוצה. לעומתי, לינקין פארק צרחו את מה שהם מרגישים, דיברו על כל הדברים שהפריעו לי והכאיבו לי באותם שנים, אבל שלא ידעתי לתת להם את המילים: דיכאון, פחד, אובדן, ותחושות אחרות. לינקין פארק צרחו את כל מה שאני לא הצלחתי להגיד לאף אחד. אני חושב שלינקין פארק הם אחת הסיבות שבגללם גדלתי להיות משורר. הם הראו לי שמותר לדבר על הכל, מותר לשיר על הכל, גם על מה שכואב.

לצחוק אחרי הטראומה

בחלוף השנים, כשכבר עליתי לתיכון, סיימתי תואר ראשון והתגייסתי לצבא, התחלתי להאזין ללינקין פארק פחות ופחות. ייתכן שהתעייפתי מהצרחות של בנינגטון, או מעודף הרעשים והגיטרות החשמליות, או שהטעם המוזיקלי שלי פשוט השתנה. ועדיין, בכל פעם שיצא ללינקין פארק שיר חדש, הייתי רץ להקשיב לו, כמו דתל"ש שחוזר לשמוע תקיעת שופר מפעם לפעם.

כל זה השתנה ב-20 ליולי 2017.

בתאריך הזה בחר צ'סטר בנינגטון, סולן לינקין פארק, לשים קץ לחייו, חודשיים בלבד לאחר שחברו הטוב קריס קורנל בחר אף הוא לסיים כך את חייו. סיבוב ההופעות של לינקין פארק לאלבומם One More Light, שהיה בשיאו באותם ימים, נקטע בעיבו, וכמה שבועות לאחר מכן לינקין פארק התפרקה. גם אני, כמו מעריצים רבים אחרים של הלהקה, חשתי אבדן עצום.

אבל כמובן שהאבדן שלי ושל שאר מעריצי הלהקה היה מזערי לעומת האבדן של מייק שינודה, הסולן השני של לינקין פארק. שינודה מספר שלאחר מותו של בנינגטון, הוא חדל מלצאת מהבית. הוא שקע בדיכאון, בתחושת אשמה, ולא ידע מה לעשות עם עצמו. איך הוא פספס את הסימנים? איך הוא לא הצליח לעצור את זה? מה עושים עכשיו עם הלהקה? עם החיים? 

איכשהו, מתוך התחושות הללו, הוא הצליח לכתוב כמה שירים. את השירים שכתב בתקופת האבל על מותו של בנינגטון הוא איחד לאלבום סולו שקיבל את השם Post-Traumatic, אלבום הסולו הראשון שלו (והיחיד עד כה).

אחד השירים המפתיעים ביותר מהאלבום של שינודה הוא השיר Ghosts, לא בגלל המילים שלו או המוסיקה שלו, כי אם בגלל הקליפ ששינודה בחר לצלם בעבורו, קליפ שאותו ביים והפיק בעצמו. הקליפ הוא קליפ סטנדטי מאוד, זמר שמבצע את השיר ובין לבין מופיעים כל מיני אלמנטים חזותיים כאלה ואחרים. הדבר ששונה בקליפ של Ghosts הוא שאת תפקיד הזמר בקליפ מבצעת בובת גרב לבנה, ולא מייק שינודה עצמו. הקליפ מרגיש, בהעדר מילים אחרות, מצחיק ומגוחך בהתחשב בתוכן של השיר, ושל האלבום בכללותו.

כששינודה נשאל לגבי הבחירה לקליפ המשונה, הוא סיפר ש:

"הכנתי סרטון עם בובות גרב כי לקח לי חודשים להרגיש שמגיע לי ליהנות. אז חגגתי את זה, ואני לא מתחרט. רציתי לגרום לכם לחייך. מגיע לכם לחייך. מגיע לכם ליהנות. מגיע לכם לחיות."

מה מותר ומה אסור

שנה לאחר אסון ה-7.10 רבים מאיתנו עדיין דנים בשאלה של מה מותר ומה אסור לעשות בימים שכאלה. אני יודע שהשאלה הזו מלווה אותי כל הזמן, במיוחד במהלך העבודה שלי כאן באתר. אני לא יכול להפסיק לשאול את עצמי האם זה בכלל הגיוני לכתוב על שירה ועל אומנות כשעדיין יש לנו 101 חטופים בשבי החמאס (נכון לכתיבת שורות אלו)? האם זה הגיוני לדבר על צורת הסונטה, או על חריזה, כשרבים כל כך בישראל מפונים מבתיהם? האם לקדם סדנאות כתיבה בזמן שחיילים שלנו נהרגים בהגנה על המדינה שלנו זה מכבד? האם בתור מי שאינו חי בישראל זה לא מנותק מצדי לנהל את האתר הזה כשבארץ הכל עדיין כל כך מדמם?

השאלות הללו, ושאלות נוספות, נוכחות מאוד בדיון הציבורי בישראל. כולם נשפטים על האופן שבו הם מגיבים למצב: הפוליטיקאים שלנו נשפטים על היחס שהם מפגינים (או לא מפגינים) כלפי משפחות החטופים והנרצחים; ערוצי הטלוויזיה נאבקים בינם לבין עצמם מה ראוי לשדר ומה לא; וגם משפחות החטופות והחטופים, וכן גם החטופות והחטופים ששוחררו, נשפטים כל הזמן על הדעות והמעשים שלהם. דוגמה מובהקת לכך היא התגובה למסיבה שארגנה נועה ארגמני, חטופה ששוחררה במבצע צבאי. היו מי שכעסו על כך שהיא לא יכולה לקיים מסיבה בזמן שאחרים עדיין חטופים בשבי החמאס, כפי שהיא הייתה עד לא מזמן. מנגד, היו מי שהגנו עליה ואמרו שזכותה לחגוג את החיים בתור מי שניצלה מהתופת.

אישית, אני חושב שחלק ממה שחמאס ניסה לקחת מאיתנו ב-7.10 הוא את החיים שלנו כיהודים, לא רק ברצח ובאונס, אלא גם באבל ובאבדן. חמאס רצו להפוך את החיים שלנו לכל־כך בלתי נסבלים שפשוט נבחר לוותר, לעזוב את ישראל ולתת להם את המפתחות. לדעתי האישית, אני חושב שאסור לנו לתת להם את הפרס הזה. צריך לשמוח, צריך לחגוג ימי הולדת וימי עצמאות, צריך לחלום ולתכנן תוכניות לעתיד, צריך לעשות ילדים ולהקים משפחות, צריך ליצור אומנות ולדבר עליה. אולי יש מי שיפרשו זאת כתירוץ שאני נותן לעצמי כדי להמנע מנקיפות מצפון על כך שהמשכתי את חיי אחרי ה-7.10, אבל אני מוכן לחיות עם ההאשמות הללו. ברוך השם, יש לנו במה לשמוח, יש לנו במה להתגאות, גם כשהכל כל־כך כואב, גם כשהכל כל־כך איום.

אני לא חלילה מזלזל בתקופה האיומה שאנחנו עוברים. במשך כל הזמן שהאתר הזה קיים עשיתי כמיטב יכולתי לשמור אותו נקי מפוליטיקה. דעתי הפוליטית אינה רלוונטית לשיח האומנותי שאנחנו מנהלים כאן, וכשהיא באה לידי ביטוי, אני משתדל להביע אותה בצורה שמי שלא מסכים איתה יוכל להמשיך ולהנות מהתכנים באתר הזה. אבל האמת היא שזאת תקופה נוראה, ויש לי המון ביקורת על מה שקורה במדינה, מכל קצוות המאבקים המתחוללים היום במדינה. אני לא חושב שמצבנו טוב. אבל אני גם לא חושב שמצבנו חסר-תקווה כפי שלצערי רבים מסביבי מרגישים. זאת הסיבה שבגללה אני חושב שאפשר וראוי להמשיך לדבר על אומנות גם בתוך המלחמה האיומה הזאת, גם כשעדיין ישנם חטופות וחטופים, גם כשתושבי הצפון לא חזרו עדיין לבתיהם.

המזל הגדול שלי בחיים הוא שאני מוקף באנשים שאני אוהב שיש להם תפיסת עולם שונה משלי. כשאני מדבר איתם, כשאני מקשיב למה שיש להם להגיד, אני מבין שכולנו רוצים את אותו הדבר: כולנו רוצים את החטופים חזרה בבית; כולנו רוצים ליישב מחדש את האזורים שפינינו בצפון ובדרום; כולנו רוצים לאחות את השבר בעם. אמנם אנחנו חושבים שהדרך להשיג זאת שונה, אבל המטרה שלנו משותפת, וכשהמטרה משותפת אפשר למצוא גם דרך משותפת. לפעמים הם מצליחים לשכנע אותי במשהו שאני לא הסכמתי איתם, ולפעמים אני מצליח לשכנע אותם בדעות שלי, אבל האהבה שלנו אחד לשני היא זאת שמחזיקה אותנו ביחד, היא זו שקושרת את הגורלות שלנו, לא הדעות שלנו. קצת שכחנו את זה.

אני יודע שביניכם וביניכן, אלו שקוראים את השורות הללו עכשיו, יש ערב רב של מוצאים, אמונות, מגדרים, תפיסות פוליטיות, ועוד. אבל אם אתם קוראים את השורות הללו עכשיו, זה אומר שיש לנו משהו במשותף: אנחנו אוהבות ואוהבים כתיבה בעברית, ואנחנו חושבים שהיא חשובה, גם בימים כאלו. אם רק נמצא את המאחד ולא המפלג, אם רק נדע להקשיב ולהסכים שלא להסכים, אנחנו נצליח להשיב את שאבד. זאת קלישאה איומה, וכולנו חטפנו אלרגיה לקלישאות, אבל אני מאמין בזה מאוד.

אני לא חושב שמייק שינודה זלזל במוות של צ'סטר בנינגטון בכך שצילם קליפ עם בובות גרב. אני חושב שלכל אחד ואחת מאיתנו שמתמודדים עם טראומה יש את המנגנונים שלהם כדי להמשיך לחיות ולא לשקוע לתהום. אפילו ביום הנורא של ה-7.10, בין פרץ בכי איום אחד לאחר, אשתי ואני מצאנו את עצמנו צוחקים, לא מתוך זלזול במצב הנורא, אלא כאמצעי להפגת המתח האיום וכהתמודדות עם גלי החדשות המחרידים.

אני מתפלל שנצא מהתקופה השחורה הזו מחוזקים; אני מתפלל שנלמד ממנה את מה שאפשר ללמוד, ושנשכח את מה שצריך לשכוח; אני מתפלל שמדינת ישראל תזכה ליום עצמאותה המאה, והמאתיים, והחמש מאות; אני מתפלל שנשחרר את כל החטופות והחטופים; אני מתפלל שכל תושבי ישראל יחזרו לבתיהם בצפון ובדרום; אני מתפלל שנוכל לאויבינו מבחוץ, ושנמחל למי שאנחנו תופסים כאויבינו מבפנים - רובם אינם באמת כאלה; אני מתפלל שניזכר מה זה אומר להיות ישראלים, מה זה אומר להיות ציונים, שנמצא דרך משותפת חדשה; אני מתפלל, אבל גם מחזיק באמונה שנצליח. אני חייב להאמין בכך.

ממשיכים הלאה

ובעודי כותב את המאמר הזה, המאמר שלא רציתי לכתוב, כמו בצירוף מקרים קוסמי, גיליתי שלינקין פארק חוזרים להופיע, כשאת מקומו של צ'סטר בנינגטון כסולן הראשי תקח הסולנית אמילי ארמסטרונג. עם פרסום הידיעה יצא השיר הראשון של לינקין פארק בהרכב החדש: The Emptiness Machine – שיר שמדבר על הרצון להשתייך לקבוצה ועל המחירים של הרצון הזה (נשמע מאוד רלוונטי, לא כך?).

היו רבים ששפטו את הבחירה של הלהקה לחזור לפעילות, אם בטענה שאף סולן (או סולנית) לא יוכלו להחליף את בנינגטון, שהשיר החדש לא טוב, ושלכל המהלך יש טעם רע. אני חושב שלכולם יש הזכות להמשיך הלאה, גם ללינקין פארק, ושבכך שאנחנו ממשיכים הלאה אנחנו לא מבזים את המתים כי אם מכבדים אותם. המתים מתים ועל החיים להמשיך לחיות. אני מתרגש מהמחשבה על הדור הבא של נערות ונערים צעירים שישמעו את השיר החדש של לינקין פארק ויתחברו להרגשה שמישהו מבין אותם, שמישהו מבין מה זה לרצות להשתייך. הם יבינו שהם לא לבד, שמה שהם מרגישים הוא לגיטימי ובסדר, ושהם לא צריכים להתבייש. אני משוכנע שלינקין פארק, גם בהרכב החדש, תוכל להיות עבורם כל זה.

עבור אלו ששרדו את ה-7.10.2023, החיים ממשיכים. שום דבר לא יחזור כפי שהוא היה לפני היום השחור ההוא. גם אני השתניתי בעקבות ה-7.10. אנחנו נמשיך לזכור את אלו שנלקחו מאיתנו; אנחנו נמשיך להיאבק, כל אחד ואחת לפי אמונתם, לשובם של החטופות והחטופים; אנחנו נשיב את כל המפונים לבתיהם; ואנחנו נמשיך לחיות את חיינו, כי זה החוב שלנו לאלו אינם.

"הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ,

הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה;

וּבָחַרְתָּ, בַּחַיִּים"

(דברים, פרק ל', פסוק י"ט)