אני שבור וכאוב בעקבות האירועים האחרונים בישראל. מתקפת הטרור הרצחנית של חמאס ב-7.10.2023 פערה בי אישית פצע עמוק שאיני יודע מתי וכיצד אחלים ממנו. דווקא בתקופה כזו, כשנדמה כי כל המילים שאפשר להגיד לא יוכלו לתאר את האובדן הנורא ואת חוסר הצדק, דווקא עכשיו אני מוצא נחמה בשירה.
משוררים עבריים רבים כתבו לאורך השנים על השכול ועל המוות, על פעולות האיבה ועל המלחמות, החל מחיים נחמן ביאליק בשירו "על השחיטה" (שיר שמצוטט מאוד בימים אלו), נתן אלתרמן ב"מגש הכסף" ו"ליל חניה" וכן יהודה עמיחי בשיר הקצר עד להכאיב "גשם בשדה הקרב". איכשהו, בכוחות בלתי ניתנים לתיאור, מתוך התופת הצליחו המשוררים הללו להוציא מילים נוגות ומרגשות שמתארות בצורה כל כך ברורה את ההלם, את הפחד ואת האימה לאור הדברים המזוויעים ביותר שהאנושות מסוגלת לעולל.
ומצדה האחר של משוואת שירי המלחמה, מתנוסס שירה המפעים של המשוררת לאה גולדברג "האמנם". על אף שהשיר נכתב כמה שנים קודם לכן, לאה גולדברג צירפה אותו בעבור האיגרת "בסער" שאיגדה אגודת הסופרים העבריים במטרה לשלחה לחיילי הישוב העברי בזמן מלחמת העולם השניה. גולדרבג, שטענה כי "נעים יותר לשמוע את השירה הטפשית ביותר של גן ילדים מאשר את קולות התותחים מן הטפוס המשוכלל ביותר" וסירבה לכתוב שירה מילטנטית כדי לעודד רוח הלחימה של החיילים, כתבה במקום זאת שיר עדין ומרגש עם תקווה לעתיד טוב יותר בסוף המלחמה, ואלו מילותיו:
הַאֻמְנָם עוֹד יָבוֹאוּ יָמִים בִּסְלִיחָה וּבְחֶסֶד,
וְתֵלְכִי בַּשָּׂדֶה, וְתֵלְכִי בּוֹ כַּהֵלֶךְ הַתָּם,
וּמַחֲשׂוֹף כַּף־רַגְלֵךְ ילִָּטֵף בַּעֲלֵי הָאַסְפֶּסֶת,
אוֹ שִׁלְפֵי־שִׁבֳּלִים יִדְקְרוּךְ וְתִמְתַּק דְּקִירָתָם.
אוֹ מָטָר יַשִּׂיגֵךְ בַּעֲדַת טִפּוֹתָיו הַדּוֹפֶקֶת
עַל כְּתֵפַיִךְ, חָזֵךְ, צַוָּארֵךְ, וְרֹאשֵׁךְ רַעֲנָן.
וְתֵלְכִי בַּשָּׂדֶה הָרָטֹב וְיִרְחַב בָּךְ הַשֶּׁקֶט
כָּאוֹר בְּשׁוּלֵי הֶעָנָן.
וְנָשַׁמְתְּ אֶת רֵיחוֹ שֶׁל הַתֶּלֶם נָשֹׁם וְרָגֹעַ,
וְרָאִית אֶת הַשֶּׁמֶשׁ בִּרְאִי־הַשְּׁלוּלִית הַזָּהֹב,
וּפְשׁוּטִים הַדְּבָרִים וְחַיִּים, וּמֻתָּר בָּם לִנְגֹעַּ,
וּמֻתָּר, וּמֻתָּר לֶאֱהֹב.
אַתְּ תֵּלְכִי בַּשָּׂדֶה. לְבַדֵּךְ. לֹא נִצְרֶבֶת בְּלַהַט
הַשְּׂרֵפוֹת, בַּדְּרָכִים שֶׁסָּמְרוּ מֵאֵימָה וּמִדָּם.
וּבְיֹשֶר־לֵבָב שׁוּב תִּהְיִי עֲנָוָה וְנִכְנַעַת
כְּאַחַד הַדְּשָׁאִים, כְּאַחַד הָאָדָם.
כולנו צריכים שיזכירו לנו מדי פעם שמותר לאהוב; כולנו צריכים לזכור שגם אם שלפי שיבולים ידקרו את כף רגלנו, גם דקירה זו יכולה להיות מתוקה; כולנו צריכים לזכור כי יש וירחב בנו השקט כאור בשולי הענן. גולדברג לא נכנעת למלחמה ולתופת. היא מצליחה לשמור על אופטימיות זהירה ולראות את סופו של הסבל.
אני לצערי אינני לאה גולדברג. בימים אלו השירים שאני כותב הם קשים, מרים ועצובים. לעתים אני מופתע שאני מצליח לכתוב כלל, כי כמו שאמרתי בפתיחה: בתקופות מאין אלה המילים נאלמות. עם זאת, השירה מאפשרת לי לתאר בצורה מטאפורית או סימבולית את הכאב שאני חש ומבלי ליפול לדיון שכלתני בנושא. השירה מתרכזת כל-כולה ברגש, בתחושה שהאירועים הותירו בי, ואני לא צריך לנסות לנמק או להסביר אותה. כל זה הופך את השכול לנסבל.
ועל כן, אם אתם מוכנים לכך, אני מציע שבתקופה כל כך קשה ומורכבת, גשו למחברת או למחשב וכיתבו את רגשותיכם. כתבו מה שתרצו: שיר, סיפור, כמה משפטים, כל מה שיאפשר לכם להוציא את הרגשות החוצה. זה לא חייב להיות יצירת מופת. זה צריך לשרת אתכם ואתכן ולאפשר לכם להוציא את הכאב מהמערכת. אני משוכנע שיש בכך לעזור לכם כפי שהכתיבה עזרה לי בתקופה זו.
ואם תרצו, מוזמנים לשתף את שכתבתם כאן בתגובות.
תודה שהזכרת שוב עד כמה יפה הוא השיר הזה 💜