לפני כמה שנים נתקלתי בסרטון ביוטיוב של התסריטאי ג'ף בולו. הכותרת של הסרטון משכה אותי מיד לצפות בו: הפתרון המיידי למחסום כתיבה. אמנם אני בדרך כלל לא מאמין לכותרות מפוצצות שכאלו, אבל הפעם חרגתי ממנהגי ונכנסתי לצפות. כבר בשניות הראשונות של הסרטון שמעתי מפיו של בולו את המשפט ששינה את תפיסתי לגבי מחסום כתיבה: תן לעצמך רשות לכתוב זבל. כמה פשוט, ככה נכון.
מחסום כתיבה נובע מהסיבה הפשוטה שאנחנו לא נותנים לעצמנו רשות לכתוב זבל. אנחנו מרגישים שאם מה שכתבנו הוא לא מדהים באופן מיידי, זה אומר שאנחנו פשוט כותבות וכותבים גרועים. האפשרות לתת לעצמך את הרשות הזאת לכתוב משהו שהוא אינו מושלם על הפעם הראשונה ממוטטת את מחסום הכתיבה כליל.
עם זאת, אחרי שכתבתי למרות החשש, אחרי שכבר המילים נמצאות על הדף, נוצרת בעיה חדשה: איך מתמודדים עם ה"זבל" הזה?
צל של ספק
האנטגוניסט הגדול ביותר של המשוררת הוא הספק. הספק הוא כוח משתק, מעורר אימה, מפלצתי ממש. הוא חולש על כל חלקה טובה, ותחת ידיו כל מילה הופכת לרסיסי זכוכית שנכנסים לעצמות. זה הספק שגורם לנו לא לפרסם את השירה שלנו ברבים, להסתיר את היצירות שלנו, לזרוק את השירים שלנו לפח, לחשוב שהשירים שלנו אף פעם לא באמת מוכנים. הוא יושב לנו בתוך הגולגלת, וצוחק לנו בפנים. הספק הוא כמו צל ענק ששומר אותנו בחושך.
עם זאת, לפעמים הספק לגמרי צודק. לפעמים השירים שלנו טעונים שיפור, לא מושלמים, אפילו גרועים לגמרי. אם כל אחד היה יכול לכתוב יצירת מופת, אף יצירה לא הייתה יצירת מופת. הספק הוא כח משיכה ששומר אותנו עם הרגליים על הקרקע. הוא זה שמונע מאיתנו ללכת לאיבוד בפנטזיה של עצמנו.
אני מכיר כותבות וכותבים רבים עם יחסים שונים ומגוונים עם הספק של עצמם: יש כאלה שפשוט מתעלמים ממנו לחלוטין ומפרסמים ישר אחרי שהם מסיימים לכתוב (משוררי שניצלים), יש כאלה שמרוב לחץ וחרדה מפרסמים שיר או שניים בשנה ולא יותר, ויש כאלה שנמצאים איפשהו באמצע, לעתים מפרסמים ולעתים לא, הכל בהתאם לתחושת הבטן של עצמם.
איפה אתן ואתם נמצאים על הספקטרום הזה?
ביקורת עצמית, לא הלקאה עצמית
כמו הרבה דברים בחיים, גם כאן, הקסם הוא במינון. ביקורת עצמית היא דבר נהדר, והיא נחוצה מאוד בתהליך העריכה העצמית. ללא ביקורת עצמית אין אפשרות להשתפר, כי אנחנו בטוחים שאנחנו מושלמים. הספק הוא זה שפותח בפנינו את הדלת להכיר את הגרסה הטובה ביותר של עצמנו.
כולם מבקרים אותנו כל הזמן: החברים שלנו, הקולגות שלנו, בני ובנות הזוג שלנו, המשפחה שלנו. לפעמים הביקורת נעשת בצורה גסה, כמו חבר שכל הזמן מעיר לך על כל מילה שיוצאת לך מהפה, ולפעמים בצורה עדינה, כמו אמא שמזכירה בעדינות ששכחנו לפנות את הצלחת מהשולחן אחרי האוכל.
מהסיבה הזאת בדיוק חשוב שנדע למתן את הביקורת שלנו כלפי עצמנו. יהיו מספיק אנשים שיחשבו שהשירה שלכם לא מספיק טובה. אין סיבה שתצטרפו אליהם. מבקרי ספרות, קוראים, חברים, משפחה, תמיד יהיו כאלה שיחשבו שהשירה שלכם גרועה. לפעמים זה ינבע מקנאה, לפעמים מטעם אישי, ולפעמים מאהבה ומרצון לעזור לכם להשתפר. החכמה היא לגלות חמלה כלפי עצמנו, לאפשר לנו לעשות ביקורת עצמית, לא הלקאה עצמית.
יד ביד עם המבקר הפנימי
המבקר הפנימי מלווה אותנו כל הזמן. כמו ששיתפתי בפוסטים אחרים, יש לי שירים שאני מסוגל לערוך במשך שנה, שנתיים ואפילו יותר. אני לא מפחד להחזיק שיר במגירה למשך חמש או עשר שנים אם אני חושב שהוא טעון שיפור, כי למדתי לסמוך על הביקורת העצמית שלי. אני יודע שאני לא שופט את עצמי לחומרה מדי, כי אני ממשיך לפרסם שירה כל העת ולא נותן לספק לחנוק את היצירותיות שלי.
לאונרדו דה-וינצ'י אמר ש"אמנות אף-פעם אינה נגמרת, אלא רק ננטשת." אני לגמרי מסכים. בסופו של דבר, אחרי שנתתם לספק את הבמה, אחרי שהקשבתן ברוב־קשב למבקרת העצמית שלכן, אחרי שערכתם, מחקתם ושיניתם, עכשיו מגיע הזמן "לנטוש את היצירה" ופשוט לשחרר אותה לחלל האוויר. גם לי יש שירים שפרסמתי בספרים שלי שהיום הייתי כותב אחרת או משנה. אתם תמיד תרגישו ככה.
אל תגררו את המבקר העצמי שלכם אחריכם, וגם אל תתנו לו לגרור אתכם אחריו. לכו איתו יד ביד וככה תגיעו רחוק.
תודה שנשראת לקרוא. אם עדיין לא נרשמת לאתר, עכשיו זה הזמן! יש באתר הזה כל מה שצריך כדי להפוך לכותבות וכותבים טובים יותר: טיפים לכתיבה ופרסום שירה, סדנאות והרצאות, ועוד.
הרשמה לאתר בראש הדף מצד ימין.
Comments