top of page
תמונת הסופר/תשגיא שדור

לכתוב תחת מסכה

עודכן: 21 במרץ

אני מודה שמכל החגים היהודיים, פורים הוא ככל הנראה החג הכי פחות אהוב עליי. ברוב שנותיי הבוגרים נמנעתי מלהתחפש. אני תמיד מרגיש ממש מטופש בתחפושת, למרות שאני בוודאי לא היחיד שמחופש, והמטופשות הזו היא חלק מהמטרה של החג.


עם זאת, פורים מזמין אותי לעשות משהו שאני לא זוכה לעשות יותר מדי בחיי היומיום שלי: לנסות לדמיין מה היה קורה אם הייתי מישהי או מישהו אחר. עצם ההתחפשות לאדם אחר מאפשרת לי לצאת לרגע מעצמי ולנסות לראות את העולם מזווית חדשה, גם אם רק לכמה שעות.

אדם עוטה על פניו שקית נייר

היכולת הזאת להיות מישהו אחר היא יכולת חשובה מאוד עבור כותבים. כותבי פרוזה למשל נדרשים להכנס ולצאת מראשיהם של עשרות דמויות בכל סיפור שהם כותבים, זאת כדי שלכל דמות ודמות יהיה עולם פנימי ייחודי משלה. אם כותבת הפרוזה לא יכולה לצאת מעצמה ולכתוב מנקודת מבט של הדמויות שלה היא לא תצליח לבנות דמויות אמינות ועגולות.


אבל האם הדבר נכון גם לכותבי שירה?


רק על עצמי לספר ידעתי?

אישה מביטה בעצמה במראה

כבר ב-1930 כתבה המשוררת רחל בלובשטיין (רחל המשוררת) ש"רק על עצמי לספר ידעתי". המשפט הזה הפך ברבות השנים לסמל בקרב משוררות ומשוררים, ובכלל. משום מה התפיסה הרווחת אומרת שכותבי שירה לא מסוגלים לכתוב מהעיניים של מישהו אחר, בעוד שסופרים כן מסוגלים לכך. האם יש אמת בדבר?


למרות שמרבית המשוררות והמשוררים לאורך ההיסטוריה כתבו בעיקר על עצמם, ניתן למצוא דוגמאות למשוררים שכותבים מנקודת מבט של מישהו אחר. כך למשל המשוררת יונה וולך כתבה מספר שירים בלשון זכר, כלומר מנקודת מבטו של גבר, כמו למשל בשירה "תותים". מן הצד השני, ניתן למצוא את המשורר אלכסנדר פן אשר כתב את השיר "וידוי" מנקודת מבטה של אישה. בספרי "השליח", גם אני כתבתי מספר שירים שבהם הדוברים שבשיר לא היו אני (כמו למשל בשירים "הנערה על הספסל", "המורה" ו"האיש על הבר").


חשוב לציין כי העובדה שמשורר מסויים בוחר לכתוב בעיקר על עצמו אינה מעידה על טיבו כמשורר טוב או רע. לעתים, ההיפך הוא הנכון: בגלל שהמשורר מסוגל לצלול לנבכי הנפש שלו בצורה כל־כך אמיתית וכנה, מתוך הדבר הזה נוצרים השירים שלו, שירים שיש בהם אמת פנימית חשובה.


יש משהו בשירה שהוא כל־כך אינטימי ובלתי ניתן לזיוף. כשאתה מנסה לכתוב שירה מנקודת מבט של מישהו אחר אתה חייב לוודא שיש לך את הכלים להכנס לעולמו הפנימי של אותו אדם. משהו בצמצום הזה של השירה חושף הכל, כל פגם ופגם במסכה. אם תנסו לכתוב על מישהו שאתם לא מכירים, או על נושא שאתם לא מבינים בו, הקהל שלכם יעלה על זה מיד.

שבע דרגות הזרות

כדי לעזור לכם (ולעצמי) להבין עד כמה הדובר או הדוברת בשיר שלי דומה לי, אני נוהג להשתמש במודל שאני אוהב לקרוא לו שבע דרגות הזרות (אל תחפשו אותו באינטרנט, מדובר בהמצאה שלי). כל דמות שהיא נושא לשיר יכולה להתחלק לשבע הדרגות הבאות, מהמוכר ביותר למוכר פחות:


  1. עצמי עכשיו: אם אני כותב על עצמי בהווה, יש לי את הקרבה הגדולה ביותר לדובר של השיר. כל התחושות, המחשבות והרגשות של הדובר או הדוברת בשיר הם הרגשות שלי. אין זרות כלל.

  2. עצמי בעבר: כשאני כותב שיר על עצמי בפרספקטיבה לאחור, אני יכול להנות במידת מה משני העולמות, גם מהקרבה (בכל זאת מדובר בעצמי) וגם בזרות הטבעית שנובעת ממעבר הזמן (כולנו משתנים ומתבגרים כל הזמן והדבר יוצר זרות למי שהיינו בעבר).

  3. קרוב משפחה או חברה קרובה: כאן אני יוצא מעצמי וכותב דרך העיניים של מישהו אחר. עם זאת, בדרגה זו מדובר במישהו או מישהי שיש לי איתם קרבה אינטימית ולכן יש לי צוהר בלעדי וייחודי לעולמם הפנימי. ייתכן ומדובר בבן או בת זוג, בהורה, בחברה הכי טובה, בילדים שלי, וכו'. בדרגה הזו אני אמנם כותב על מישהו שהוא לא אני, אבל יש לי מספיק ידע והכרות אישית עם הדובר כדי להכנס לנעליו.

  4. מכר רחוק: לעתים אני יכול לכתוב על מישהו שפעם היה קרוב אליי וכעת כבר לא, או קרוב משפחה רחוק שאני מכיר בקושי. מצד אחד מדובר באדם מוכר שפגשתי באופן אישי, מצד שני רמת הזרות כאן גבוהה יותר. בניגוד לרמה הקודמת שבה ההכרות היא אישית ואינטימית, כאן ההכרות ישנה אך ברמה נמוכה מאוד.

  5. אדם שפגשתי פעם אחת: יש אנשים שהשפעתם עלינו כל־כך גדולה שמספיקה פגישה אחת כדי שהם ימלאו את ליבנו. בדרגה הזו אני כותב על מישהי שפגשתי אישית, אבל רק פעמים בודדות (לא יותר מפעמיים או שלוש). מצד אחד, אין לי מספיק ידע על עולמה הפנימי של הדוברת, מצד שני ישנה היכרות בלתי אמצעית.

  6. אדם מוכר או מפורסם: ברמה זו אני כותב על אישיות מפורסמת שיש עליה קורפוס מידע עשיר וזמין בדמות ביוגרפיות, ראיונות, כתבות בעיתון, ציטוטים ועוד. כשאני מנסה לכתוב על מישהי מפורסמת אני נהנה מהידע המצוי על אותה דמות ממקורות חיצוניים, אך אין כאן היכרות אישית כלל. שיר כזה יהיה ניזון בעיקר מספקולציות, זאת כי אין לי גישה כמעט בכלל לעולמו הפנימי של הדובר או הדוברת. גם אם קראתי את כל החומר הכתוב על אישיות מסויימת, ואפילו אם קראתי את האוטוביוגרפיה שלה כפי שזו נכתבה על ידה, אני עדיין נמצא באזור עם דרגת זרות גבוה כי כל הכתבים האלה הם קטעים מעובדים ולא אוטנטיים. כלומר, הם כולם מהווים פילטר על עולמה הפנימי של הדמות, ולי אין דרך לגלות לחשוף את העולם הפנימי האמיתי כי אני לא מכיר את הדמות באופן אישי.

  7. אדם שמעולם לא פגשתי ולא שמעתי עליו: זאת היא דרגת הזרות הגבוהה ביותר. כאן אני מנסה לכתוב על מישהו שאני לא מכיר ולא פגשתי מעולם. דוגמה טובה לדרגה הזו היא לכתוב "על הרעבים באפריקה". אני מעולם לא ביקרתי באפריקה ולא פגשתי אדם רעב משם, ולכן אין לי שום קשר אישי לנושא הזה. אני יכול לכתוב על הנושא הזה אם הוא מדבר ללבי, אבל דרגת הזרות כאן גבוהה במיוחד.




כאשר אתם כותבים שיר מנקודת מבט של דמות שאינה עצמכם, רצוי שתשאלו את עצמכם: באיזו דרגת זרות נמצאת הדמות הזו שאני כותב עליה? האם יש לי את הכלים כדי לכתוב שיר מנעליה? האם אני מכיר את עולמה הפנימי של הדמות הזו, או יכול להעלות על דעתי את עולם זה? האם אני באמת יכול לייצג את הדמות הזו בצורה אמיתית וכנה?

תרגיל: באיזו רמת זרות הייתם שמים את עצמכם של עשר שנים מהיום?

אז למה בכל זאת ללבוש מסכה?

אדם עוזר לאדם אחר לטפס על גבעה

ככותבים אשר שואפים לפרסום השירה שלהם ברבים, אנחנו חייבים לזכור שנשים ואנשים שונים הולכים לקרוא את השירים שלנו. כלומר, השירים שלנו, על אף שהם אישיים כל־כך, הופכים להיות נחלת הכלל ברגע שאנחנו משחררים אותם לחלל האוויר.


לתפיסתי, כתיבה תחת מסכה של מישהי אחרת היא תרגיל באמפתיה. כשאני מתרגל כתיבה מנקודת מבטה של מישהי אחרת, אני יכול להתאמן על יכולת ההזדהות שלי עם מישהי שהיא לא אני. בכך, בפעם הבאה שאבחר לכתוב שיר "רגיל" מנקודת המבט שלי, תהייה לי גם הפרספקטיבה של כתיבה מנקודת מבטה של דמות זו. בצורה כזו אוכל לכתוב את השיר, גם אם הוא מנקודת מבטי, כך שידבר אל ליבה של מישהי כמו הדמות שבחרתי.


כמובן שאי אפשר לבטל לגמרי את העצמי בכתיבה דרך דובר שאינו אני. גם אתם תמצאו את עצמכם "מזייפים" קצת וממלאים את הדובר שלכם בתובנות שיש לכם עליו ולא בתובנות שיש לו על עצמו. זהו חלק טבעי מתהליך הכתיבה בדמות אחרת ואין לו פתרון קסם.


פעם שמעתי משורר מקריא שיר שבו הדוברת היא אמו ובו הוא כתב "אני יודעת עד כמה הייתי רעה אליך". אני מודה שלא יכולתי שלא לחשוב האם אמו באמת הייתה אומרת את המשפט הזה, או שמא מדובר במשאלת לב של הכותב. בכל מקרה, לא משנה עד כמה מציאותי המשפט הזה כאשר הוא מגיע משפתיה של דמותה של אמו, רק בעצם הכתיבה של המשפט הזה כפי שהוא היה גורם מרפא, וזה מספיק כדי למלא את הצורך של המשורר.


אני חושב שעצם הניסיון לצאת מעצמי הוא חשוב, לא רק ככותבים, אלא גם כבני אדם על הפלנטה הזו אשר חיים בקרבת אנשים. ובתוך כך, דווקא בגלל שאנו אנשים כותבים, אנו חייבים לחזק את הרגישות הזו לאנשים שסביבנו. כתיבה מנקודת מבט של אדם אחר היא כלי נהדר לשם כך.


שיהיה לכולנו פורים שמח!

 

תודה שנשארתם לקרוא עד כאן. אם אתן כותבות לעצמכן, אם אתם רוצים לפרסם את השירים שלכם ברבים, האתר הזה הוא בדיוק בשבילכם! הרשמו לאתר כדי לקבל עדכונים על פוסטים כמו זה, הרצאות וסדנאות, וכל הכלים שיעזרו לכם להפוך לכותבות וכותבים טובים יותר.


14 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


bottom of page