יש משהו מוזר בעולם השירה הישראלי.
על הנייר, השירה העברית נמצאת בפריחה שלא נראתה כדוגמתה. על פי נתוני הספריה הלאומית, משנת 2020 יוצאים לאור בישראל למעלה מ-500 ספרי שירה חדשים בכל שנה (!). עם מספר כזה של ספרי שירה חדשים, כל אוהבי ואוהבות השירה יוכלו למצוא להם משורר או משוררת שהם אוהבים ולקרוא את שירתם. אי אפשר להגיד שיש מחסור בשירה עברית.
לעומת זאת, יש מחסור אדיר בצרכני השירה, כלומר בנשים ואנשים שקוראים ומאזינים לשירה עברית. מרבית האנשים שקוראים שירה הם אלה שכותבים אותה. נוצר מצב אבסורדי שהשירה הפכה להיות מעין מועדון סגור, ושכותבי השירה כותבים אך ורק לחבריו, כלומר זה לזה.
בולטת במיוחד בהקשר זה היא תופעת החלפת הספרים, שבה משורר או משוררת מחליפים את ספר השירה החדש שלהם עם זה של חברם. כלומר, שוק ספרי השירה הפך במובן מסוים משוק שבו ספרים נמכרים תמורת כסף לשוק של סחר חליפין. כמדומני שאם אספור כמה מהעותקים של ספריי נמכרו בסחר חליפין שכזה, אגלה שמרביתם "נמכרו" בשיטה זו, או שניתנו בחינם לחברים ומשפחה. אני משוכנע שאני לא היחיד שזה נכון לגביו.
יש יוצאי־מן־הכלל, כמובן. משוררות ומשוררים כדוגמת נועם חורב, ברק פלדמן ועדי קיסר הצליחו להגיע אל קהל רחב וגדול של קוראים מחוץ למעגל המשוררות והמשוררים, ורבים מהציבור הרחב מכירים אותם. שלושת אמנים אלו הצליחו באופן מעורר השראה לשלב את השירה שלהם עם צורות אומנות נוספות ובאפיקים חדשים. כך למשל, שיריהם של חורב ופלדמן הולחנו ובוצעו על-ידי זמרים מוכרים ומצליחים ("מתנות קטנות" של חורב שבוצע על-ידי רמי קליינשטיין ו"לראות את האור" של פלדמן שבוצע על-ידי אפרת גושן), וקיסר פרצה לתודעה הציבורית דרך ערבי הערס-פואטיקה שהקימה אשר הצליחו להתחבר לקהל רחב ומגוון.
עם זאת, אני משוכנע שאם תעשו סקר קצר בקרב חבריכם, משפחותיכם ומכרכם ותשאלו את כולם את השאלה "האם אתם קוראים שירה?", תמצאו שהרוב הגדול של אלו שיענו לכם בחיוב יהיו גם אלו שיענו בחיוב גם לשאלה "האם אתם כותבים שירה?".
אז למה אנחנו כחברה הפסקנו לקרוא שירה? למה בזמן שהשירה העברית דועכת בקרב הקהל הרחב, הפרוזה ממשיכה לצמוח ולהקרא בידי קוראות וקוראים רבים? מה יש בה בשירה שמרתיע כל כך? אני מקווה שהשורות הבאות יצליחו לענות על חלק מהשאלות הללו.
טראומה מבית הספר
אשתי לא מסוגלת לקרוא שירים של דליה רביקוביץ'. אני אמנם לא המעריץ מספר אחת של רביקוביץ', אבל אני בהחלט אוהב כמה וכמה משיריה (ובמיוחד את השיר "גאווה"). כששאלתי אותה למה, היא סיפרה לי סיפור מוכר עד כאב: מורה בבית הספר התיכון שהקריאה רק משירי דליה רביקוביץ', ללא קונטקסט תקופתי וללא השוואה לצורות שירה אחרות, באופן משעמם ורפיטטיבי. "לקח כל כך הרבה זמן עד שהתחלנו לקרוא את אלתרמן," היא מספרת לי. "רק אז גיליתי שיש דבר כזה שירה טובה."
לימודי השירה בבית הספר שמים דגש רב על הטכניקה השירית, ובצדק מסוים. כחלק מלימודי הספרות צריכים התלמידים לזהות בשיר סוגי חריזה, מטאפורות, דימויים, מוטיבים חוזרים ועוד. תפקידה של המורה בהקשר זה הוא להקנות לתלמידים את הכלים הטכניים לקריאת שירה. עם זאת, בתהליך הלמידה הזה אובדת ההנאה הבתולית מקריאה בשירה, הנאה שאיננה נובעת מניתוח ספרותי מעמיק. האובססיביות של לימודי הספרות בבתי הספר לטכניקה על חשבון המהות יוצרת תחושה ששירה היא רק טכניקה, שאין בה רגש אמיתי ואין בה הבעה אמיתית.
רבים מאיתנו מרגישים סלידה לשירה בעקבות חוויותינו מבית הספר. במקום שבית הספר יפתח את אופקינו לצורות חדשות של אמנות ותרבות, הוא מייצר עבורנו חומה של התנגדות שלא מאפשרת ליהנות מהעולמות הללו. הרי הסיבה שבגללה אנחנו לומדים את אלתרמן ורביקוביץ' בבית הספר היא כדי שהשירה תהיה חלק מעולמנו הפנימי בבגרותנו, כדי שנהיה בני תרבות, אך האופן שבו אנחנו לומדים שירה בבית הספר רק מייצר התנגדות לסוגה המדהימה הזו.
בהערת אגב אגיד שאני לא מאשים את המורים בדבר. בסביבה שבה הציונים הם הדבר היחיד שחשוב, אי אפשר לפתח אהבה לשירה אצל התלמידים. אם כל מה שחשוב זה שהילד ידע לכתוב במבחן שהעץ בשיר הוא מטאפורה לאדם, אבל לא שידע להעריך את היופי ואת האמת הפנימית שבמטאפורה הזו, מה הפלא שהילד לא אוהב לקרוא שירה?
בעיות קשב וריכוז
כשאנחנו קוראים פרוזה, הסופרת מסוגלת לקחת אותנו אל עולם גדול ועשיר, עם הגיון פנימי, היסטוריה ופוליטיקה, מנהגים ואמונות, ועוד. הסוגה הספרותית הזו נהנית מיתרון משמעותי, הלוא הוא יתרון האורך. לסופרת יש את אורח הרוח לקחת את הזמן ולפרוס בפני הקוראים את העולם שאותו היא בוראת. גם אם הסיפור מתרחש בעולמנו שלנו, ולא בנארניה או בטטואין, יש לסופרת את המקום לבסס את הדמויות, המקומות והנארטיבים של היצירה.
שירה לא נהנית מהמותרות הללו. שירה כפורמט קצר מפרוזה (על פי רוב) נדרשת לעשות את כל זה במספר מילים מצומצם. לאורך השנים מצאו משוררות ומשוררים דרכים מגוונות כדי להתמודד עם הקושי הזה, אם על ידי שימוש במטאפורות, באינטרטקסטואליות, בלשון נופל על לשון ועוד.
עם זאת, דווקא בגלל הקוצר של השיר, לעתים רבות נדרשות מספר קריאות כדי להבין את השיר לאשורו. לפרוזה אין את הבעיה הזו: במרבית המקרים, גם אם אדלג על פסקה או שתיים בספר, ככל הנראה אצליח להמשיך בקריאה ולהשלים את הפער שפספסתי. לשירה אין את הפריבילגיה הזו, שכן בשירה כל מילה היא חשובה, ויתרה מכך: כל סימן פיסוק הוא חשוב, כל רווח והזחה חשובים, אפילו הגופן חשוב.
זאת הסיבה ששירה דורשת יכולת ריכוז רבה, יכולת שאנחנו כחברה הולכים ומאבדים. סיפור טוב יכול לשאוב את הקוראת לתוך העלילה על ידי דמויות עגולות, תיאורים מרהיבים ועלילה מרגשת. שירה בדרך כלל היא רכה כמו חשופית, מציגה את הרגש כולו במרכז עם מעט מאוד קישוטים שכאלה. כדי ליהנות מהשירה יש לשהות בתוכה: צריך לשים את הטלפון בצד ולהתמסר למילים. מניסיוני, מספיק צליל קטן המצביע על הודעה חדשה בוואטסאפ כדי להוציא אותנו מחווית הקריאה בשירה.
יעד בלתי נגיש
גם אנשים שלא קוראים באופן קבוע, סביר שקראו לפחות ספר אחד בחייהם. אם הייתי פוגש אדם שקרא רק ספר אחד בכל ימי חייו והיה עליי להמר, הייתי מוכן להמר שאותו ספר היה ספר פרוזה. אנשים רבים לא קוראים ספרי שירה על דעת עצמם ולא נחשפים לשירה מחוץ לכותלי בית הספר. את הילדים שלנו אנו נעודד לקרוא ספרים כמו "הארי פוטר" או "פרסי ג'קסון", כי לקרוא זה מאוד חשוב, אבל כנראה שלא ניתן להם לקרוא את "רחובות הנהר" של אצ"ג. מעטה כל-כך היא השירה לילדים, וכשאותם ילדים מגיעים לבגרות, השירה כל-כך זרה להם שהם לא מוצאים בה את מקומם.
שירה היא שפה מוסכמת, שפה שהתגבשה לאורך היסטוריה של אלפי שנות כתיבה. אחד הדברים שאני מנסה לעודד כאן בבלוג הוא היכרות מעמיקה עם המרכיבים שהופכים שירה לשירה, עם היכולת שלנו להבין את האומנות שבה אנו עוסקים. כדי להכיר לעומק שיר, צריך להכיר את השפה שאותו הוא מדבר; וכדי להבין את השפה של השיר, צריך לקרוא שירים רבים ולשחות בעולמות הטכניקה והתוכן שהשתרשו במסורת השירית.
במובנים אלה, שירה היא כמו דת: הקשר שלנו אל הדת שלנו (יהדות במקרה שלי) היא באמצעות המסורות והטקסים שאבותינו נהגו בהם, ושהורינו נהגו בהם. אדם לא יחוש צורך לקיים סדר פסח אם מעולם בימי חייו לא קיים סדר פסח. העובדה שכבר כילדים חגגנו פסח בכל שנה ושנה היא זו שמעודדת אותנו לקיים סדר פסח כבוגרים.
ילדים היום לא קוראים שירה מחוץ לכותלי בית הספר, והם כנראה גם לא רואים את ההורים שלהם קוראים שירה. אם ישנה תרבות קריאה בבית, היא לרוב מתנקזת לעולמות הפרוזה והעיון, ובמקרים רבים השירה נשארת בחוץ. אם בבית לא קוראים שירה, ובבית הספר השירה מוצגת כאומנות טכנית, חשבו לעצמכם כמה תעצומות נפש צריך להיות לילד כדי שיגדל ויחליט לקרוא שירה על דעת עצמו. ואם כבר גדל לשם כך, ומדוע שלא יגדיל לעשות וגם יכתוב שירה?
אנטי-אסקפיזם
אמצעי התרבות של ימינו לרוב מציעים בריחה מהמציאות: אם מדובר בסדרות על עולמות בדיוניים, חשבונות טיקטוק מצועצעים של חיים שונים משלנו, סרטונים ביוטיוב על הטוב והיפה, ועוד. כל אלה מציעים לנו דרכים שונות לשים את עצמנו לרגע בצד ולהתמסר לעולם אחר. לשם כך, גם סדרת דרמה בלשית, רצינית ככל שתהיה ומורכבת ככל שתהיה, היא עדיין בריחה מהמציאות.
שירה עושה בדיוק את ההפך. שירה היא לרוב "נפש המשורר על הדף". גם אם היא עטופה במטאפורות, וגם אם היא מעלה את היומיום לעולם המיתוס, היא עדיין עוסקת בנפש וברגש האנושי. שירה בהווייתה מזמינה התבוננות פנימה. בשירה כמעט ולא ניתן לייצר דיסאסוציאציה בין הדובר של השיר לקורא באותו אופן שבו ניתן ליצור אותה ביננו לבין דמות שאנחנו לא אוהבים מהסדרה שבה אנחנו צופים. בגלל שהשיר הוא כל-כך חשוף, הוא מכריח את הקורא להזדהות ולהציב את עצמו בתור הדובר.
כל זאת הוא הלכה למעשה ההפך הגמור מאסקפיזם, כלומר אנטי-אסקפיזם. בעידן רווי לחצים, רווי קשיים בנפש, רווי תחושות של חוסר אונים, למה שמישהו ירצה לעשות את זה לעצמו? למה שמישהו מרצונו ירצה להלביש על עצמו את הקשיים של אדם אחר, ועוד לשלם לו על כך? בתקופה שבה כל כך הרבה נוטלים נוגדי חרדה, למה שמישהו ירצה לקרוא ולהתחבר לחרדה של מישהו אחר? כל אלה הופכים את השירה לסוגה שיש למדר ולהתרחק ממנה, כפי שכל בני האנוש פועלים להתקרב לעונג ולהתרחק מכאב.
אם אני יכול ללכת לראות את הסרט החדש של "מארוול" בקולנוע, גם אם אני אהיה עצוב על מותה של דמות כלשהי שאהבתי, הסיטואציה מספיק רחוקה ממני כדי שאהנה מרבית הזמן ולא אחוש שמותה של הדמות הוא המוות המטאפורי שלי. במרבית המקרים, אני לא אחשוב לרגע איך חייה של דמות חללית ירוקה שגדלה תחת ידיו של רודן גלקטי נוגעים לחיים שלי. המעטפת של הסיפור מאפשרת את המרחק, מעטפת שכמעט ולא קיימת כשקוראים שירה. השירה מציבה אותנו בנעליו של הדובר ומכריזה: "עכשיו, תרגיש."
מחזירים את השירה לבמה
לשירה תמיד היה מקום של כבוד בתרבות האנושית עוד מראשית ימי המצאתה. לאורך השנים שירים שינו את העולם, עצבו את תפיסות העולם של הוגי דעות ומנהיגים, העניקו השראה למדענים ולאנשי רוח, ושקפו את רוח הזמן של התקופתה בה נכתבו. שירה חשובה, ולשירה יש כוח אדיר בחברה שמעריכה אותה. אם אנחנו רוצים להיות חברה מודרנית ובעלת תרבות, אנו חייבים לפנות מקום לשירה בתודעה הלאומית והתרבותית שלנו.
אבל עכשיו אשמח לשמוע אתכם: איך לדעתכם אפשר להעלות את המודעות לשירה בקרב הקהל הרחב? מה הם לדעתכם החסמים שמונעים מאנשים ליהנות מהשירה? האם יש משהו שפספסתי כאן בפוסט? ספרו לי כאן בתגובות או ברשתות החברתיות מה אתם חושבים.
לדעתי, יש מספר דרכים פרקטיות וחשובות איך להחזיר את השירה למרכז השיח הציבורי ואיך להגדיל את כמות קוראי וקוראות השירה שאינם כותבי שירה בעצמם. מאחר ואני רואה בנושא הזה חשיבות רבה, אני אקדיש פוסט שלם ונפרד לפתרון הבעיות שהצגתי כאן בפוסט.
אם הפוסט הזה עניין אתכם ואתם רוצים לקרוא עוד, אני ממליץ בחום להירשם לאתר ולקבל עדכונים על פוסטים כמו זה, סדנאות והרצאות שאני מעביר, שירים חדשים שלי, ועוד. הרשמה על הכפתור שבצד ימין למעלה.
Kommentare