אירועי השביעי באוקטובר החזירו אותי לחשוב על סבתא שלי, רחל רוזיה שדור ז"ל.
סבתא שלי הייתה ניצולת שואה. הוריי, אחיותיי ואני לא יודעים הרבה על מה שעברה, כי סבתא שלי לא הייתה מהמספרים. אבל ככל שסבתא הזדקנה ומחלת הדמנציה השתלטה על מחשבתה נפלטו ממנה הסיפורים. הנה שיר שכתבתי, שמתפרסם כאן לראשונה, על אחד מאותם סיפורים שסיפרה לנו בערוב ימיה:
כלב / שגיא שדור
הֵם חִפְּשׂוּ אוֹתָךְ
בְּכָל הַיַּעַר,
אוֹחֲזִים בְּכַלְבֵיהֶם
בִּרְצוּעוֹת מְהֻדָּקוֹת,
רוֹדְפִים אַחֲרֵי הָרֵיחַ
שֶׁל יְהוּדִיָּה מְטֻנֶּפֶת.
כֶּלֶב לֹא מֵבִין.
הוּא לֹא מֵבִין מָה זֶה יְהוּדִי,
הוּא לֹא מֵבִין מָה זֶה גֶּרְמָנִי,
הוּא לֹא מֵבִין מָה צוֹדֵק,
הוּא לֹא מֵבִין מָה נָכוֹן.
הוּא מֵבִין פְּקֻדּוֹת,
הוּא מֵבִין הוֹרָאוֹת,
הוּא מֵבִין מָה עָלָיו לְחַפֵּשׂ,
הוּא מֵבִין מָה עָלָיו לִמְצֹא.
יָדַעְתְּ שֶׁהוּא רוֹאֶה אוֹתָךְ.
סִפַּרְתְּ אֵיךְ הִתְבּוֹנַנְתְּ אֶל תּוֹךְ עֵינָיו
וְיָדַעְתְּ שֶׁזֶּה הַסּוֹף.
אֲבָל הוּא
לֹא נָבַח,
כַּנִּרְאֶה
כִּי הֵבִין.
סבתא שלי נולדה למשפחה חרדית מרובת ילדים. זמן קצר אחרי תחילת המלחמה עברו היא, הוריה, אחיה ואחיותיה לכפר ביערות פולין שם התגורר קרוב משפחה של אמה. עם פלישת הנאצים לאזור הכפר שבו גרו, ברחו היא ושאר משפחתה אל היער הסמוך, שם התגוררו במשך כל תקופת המלחמה. סבתי סיפרה לי איך פעם אחת, במהלך בריחה מהנצאים, היא הביטה אחור וראתה את אביה נורה, נופל ומת. את כל תקופת המלחמה עברה סבתי ביערות, ניזונה מפטריות, אוכמניות, וירקות שגנבה מהשדות השכנים.
את המלחמה שרדו היא, אחותה ואחיה. רק שלושתם. בתום המלחמה נשלחה לבית יתומים בלובלין, בנפרד מאחייה ששרדו. רק אלוהים יודע למה בחרו להפריד אותם. את שניהם היא תפגוש רק כשתעלה לארץ, מספר שנים אחר כך.
בשנת 1946 החליטה המורה של סבתי בבית היתומים לשלוח אותה לישראל. אחרי תלאות רבות בין פולין, צ'כיה, גרמניה וצרפת, היא עלתה על ספינה מחופיה של צרפת ויצאה אל הארץ המובטחת. שם הספינה הייתה "אקסודוס". הספינה הגיעה לארץ, אך משנתפסה בידי הבריטים נשלחה חזרה לגרמניה עם שאר המעפילים. סבתי תעלה לארץ רק כמה שנים אחר כך על אניית המעפילים "קדימה".
כמו ישראלים רבים אחרים, גם אני נסעתי עם משלחת לפולין כדי ללמוד יותר על מה שהיה שם בתקופה ההיא. היה לי חשוב לראות את המחנות, להתבונן במה שעוד איכשהו שרד ושהגרמנים לא הצליחו לטייח, לנסות ולהבין מה קרה. זכיתי לעשות זאת פעמיים: פעם אחת בתקופת לימודיי בבית הספר התיכון, ופעם שניה כקצין בחיל הים, במסגרת התכנית "עדים במדים".
בפעם השניה מתוכן, מתוך תחושת גאווה להסתובב בפולין עם מדי חיל הים ודגל ישראל, מצאתי את עצמי כותב רבות על מה שקרה ועל מה שאני מרגיש. את השיר "במזוודה" כתבתי על המטוס לפולין, רגע לפני המראה:
במזוודה / שגיא שדור
אָמַרְתְּ שֶׁאַתְּ רוֹצָה לְהִצְטָרֵף
לַמַּסָּע שֶׁלִּי לְפּוֹלִין,
וַאֲנִי בִּקַּשְׁתִּי
שֶׁתִּתְּנִי לִי, רַק זוֹ הַפַּעַם,
לִנְסֹעַ לְבַד.
אָמַרְתְּ שֶׁאַתְּ לֹא תּוֹפֶסֶת הַרְבֵּה מָקוֹם,
רַק אֵיזוֹ פִּנָּה קְטַנָּה בַּמִּזְוָדָה,
וַאֲנִי הִסְבַּרְתִּי
שֶׁכְּדֵי לְהָבִיא אוֹתָךְ אִתִּי,
צָרִיךְ עֶשֶׂר מִזְוָדוֹת.
אָמַרְתְּ שֶׁזֶּה לֹא הוֹגֵן,
שֶׁזֹּאת אַתְּ שֶׁגָּדְלָה שָׁם,
בַּמָּקוֹם הַזֶּה, בַּזְּמַן הַהוּא,
וַאֲנִי אָמַרְתִּי
שֶׁזּוֹ בְּדִיּוּק הַסִּבָּה
שֶׁבִּגְלָלָהּ אֲנִי שָׁם
וְאַתְּ לֹא.
אֲבָל בָּעֲלִיָּה לַמָּטוֹס,
מֵאֶרֶץ־הַקֹּדֶשׁ לְאֶרֶץ־נֵכָר,
אֲנִי מֵבִין שֶׁמִּבְּלִי לָשִׂים לֵב,
כָּל-כֻּלֵּךְ בַּמִּזְוָדָה שֶׁלִּי,
וּבְתִיק־הַגַּב,
וּבְכִיסֵי־הַמִּכְנָסַיִם,
תָּמִיד.
האמירה "לעולם לא עוד" מהדהדת לי בראש מאז השביעי באוקטובר. באותו בוקר ארור עברנו פוגרום, פוגרום תשפ"ד. למשך כמה שעות לא היה לנו צבא, לא הייתה לנו מדינה, לא היה לנו כלום. הרגו בנו כפי שהרגו בנו אז, בתקופה ההיא, ולא היה מי שיגן. היינו נתונים בידי עצמנו.
נכשלנו. "לעולם לא עוד" – קרה.
ימים קשים עוברים על המדינה היקרה שלנו, על העם שלנו, על יהודים בכל העולם. גם לי שגר מעבר לאוקיינוס האטלנטי – קשה. פתאום אני חש מודעות היסטורית למאבק המתמיד של העם היהודי, שפעם אחר פעם מגלה שיש מי שרוצים בהשמדתו. זה הסיפור היהודי מקדמת דנא, וכנראה שהוא כאן כדי להשאר.
לצערנו הרצון להשמדתנו לא פסח על "מדינת האנשים החופשיים", הלוא היא ארה"ב בה אני מתגורר. הקהילה היהודית כאן באטלנטה סובלת מאנטישמיות רבה, מבריונות בבתי הספר, מאיומים, מהטרדות ומדברים נוספים.
אשתי ואני בסך־הכל בטוחים ונמצאים בסביבה תומכת, אבל האנטישמיות לא פסחה גם עלינו. קשה לנו להסתיר את המבטא הישראלי, ולא פעם כשנשאלנו אותנו "מאיפה אתם?" וענינו שאנחנו מישראל, ראינו איך החיוך נעלם, הנחמדות מסתיימת, והיחס משתנה. פתאום לקופאית בסופר לא מתחשק לתת שירות; פתאום לזאת שניהלנו איתה שיחת חולין קצרה לא מתחשק לדבר.
עם זאת, אני אסיר תודה על הקהילה היהודית שמסביבנו ועל החברים שיצרנו כאן. יש לנו סביבה תומכת שמחזיקה אותנו איתנים למרות כל מה שקורה בבית. אני יודע שהמדינה היקרה שלנו תצא מזה, היא חייבת לצאת מזה, אנחנו חייבים להמשיך להאמין בכך.
סבתא שלי נלחמה בשיניים כדי להגיע לארץ הזאת. אני עושה את מה שאני יכול, גם מרחוק, כדי לשמור עליה. אנחנו חייבים לשמור עליה. אין לנו ארץ אחרת. זאת לא סתם קלישאה.
אסיים בשיר אחר שכתבתי על אדמת פולין, שיר שמזכיר לי שחייבים לזכור, לא כי הראיות הולכות ומתרחקות מאיתנו, ולא כי שורדי השואה הולכים ומתמעטים, אלא כי בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו, כי השביעי באוקטובר הוכיח שוב שהעם היהודי תמיד צריך להמשיך ולהלחם על זכות קיומו. זהו השיר "אמנזיה":
אמנזיה / שגיא שדור
הָאֲדָמָה לֹא זוֹכֶרֶת
אֶת צוּרַת כַּפּוֹת רַגְלֵיהֶם
שֶׁל אֵלּוּ שֶׁהָלְכוּ
בְּצַעֲדוֹת־הַמָּוֶת.
הָאֲדָמָה לֹא זוֹכֶרֶת,
אֶת נְהָרוֹת הַדָּם
שֶׁנִּשְׁפְּכוּ עָלֶיהָ
עַל־יְדֵי הַנָּאצִים
וְעוֹזְרֵיהֶם.
הָאֲדָמָה לֹא זוֹכֶרֶת
אֶת הַבָּתִּים שֶׁקָּרְסוּ
עַל אֲנָשִׁים
שֶׁיָּשְׁבוּ בְּתוֹכָם.
הָאֲדָמָה לֹא זוֹכֶרֶת
אֶת גִּדְרוֹת־הַתַּיִל,
אֶת תָּאֵי־הַגַּזִים,
אֶת הַמַּחֲנוֹת,
שֶׁהֻשְׁמְדוּ
עִם כָּל הָרְאָיוֹת.
הָאֲדָמָה לֹא זוֹכֶרֶת,
כִּי לֹא נוֹתָר עוֹד
זֵכֶר מַמָּשִׁי
לְמָה שֶׁהָיָה כָּאן.
נוֹתְרוּ
רַק סִפּוּרִים,
מַעֲשִׂיּוֹת־אַגָּדָה.
וְאִם הָאֲדָמָה לֹא זוֹכֶרֶת,
אֵיךְ אֲנַחְנוּ נִזְכֹּר?
רגשת!