סונטות אבי"ב

א.

שִׁמְעוּ נָא מֵרֵעַי כִּי הִתְחַדַּשְׁנוּ!

אֵיזוֹ פְּרִיחָה! כְּמוֹ מִתּוֹךְ חֲלוֹם.

זֶה הַחֲלוֹם שֶׁכְּלָל בּוֹ לֹא הִבְחַנּוּ,

וְהִנֵּה חִישׁ־מִיָּד הוּא מִתְקָרֵב הֲלוֹם.

יָצְאָה הַשֶּׁמֶשׁ מִן הַמַּחְבּוֹאִים,

קָרְאָה לְכָל בְּרוּאֶיהָ לְשַׂחֵק

בִּסְחַרְחָרַת עִתִּים וּבִעוּתִים

וְכָל הָעֵת לְהִצְטַנֵּף אֶצְלָהּ בַּחֵיק.

וְאַף אָדָם, אִם רַק זֹאת לֹא יַכְחִישׁ,

יִמְצָא כִּי נִשְׁלְחָה לוֹ הַזְמָנָה:

הַפַּרְפַּרִים קָרְאוּ לוּ לְהָחִישׁ

מְקֶרֶב כּוּךְ אֱפֹר־הַכְּרַךְ אֶל הַגִּנָּה.

        וּמוּל שְׁתִיקַת הַנּוֹף הַנֶאֱלָם

        גַּם חֲשָׁשׁוֹ דּוֹהֶה וְנֶעֱלַם,

        נִבְלַע בְּתוֹךְ כָּל הַצְּבָעִים כֻּלָּם.

ב.

שָׂמְחוּ הַיּוּבַלִּים עַל בֹּא הַמַּיִם

עַל שֶׁמָּצְאוּ דַּרְכָּם מִן הֶהָרִים;

שָׂמְחוּ הָעֲנָנִים שֶׁבַּשָּׁמַיִם

כִּי שָׁבָה רוּחַ לָשֵׂאתָם שָׁם בַּמְּרוֹמִים.

קִפְּצוּ הָאַיָּלוֹת עַל גְּדוֹת הַנַּחַל,

רָקְדוּ גַּם הַדָּגִים עִם הַזְּרָמִים,

וְשׁוּעָלִים סִמְּנוּ כָּל שְׁבִיל בְּשַׁעַל

כַּפּוֹתֵיהֶם הַמִּתְגַנְּבוֹת בֵּין הַשִׁקְמִים.

שָׂמַח אָדַם עַל יוֹם נָעִים בַּטֶּבַע,

עָלְזָה נַפְשׁוֹ עַל יוֹם נָעִים מְאוֹד,

כִּי יֵשׁ לוֹ אֶת הַטּוֹב הַזֶּה בְּשֶׁפַע

וְיֵשׁ לוֹ זְכוּת גַּם לְאַבֵּד וְגַם לִמְעֹד.

        הוּא מִתְחַדֵּשׁ כְּמוֹ הַפְּרִיחָה הַנוֹשָׁנָה

        הַשָּׁבָה לְגַנּוֹ בְּכָל שָׁנָה

        עִם שִׁיר חָדָשׁ־יָשָׁן וּמַנְגִּינָה.

ג.

חִפֵּשׂ אָדָם אֵצֶל אָבִיב חוֹלֵף

סִימָן חַיִּים לַזֹּהַר הַנִּשְׂגָּב

הַמִּסְתַּתֵּר בְּכָל עֵץ מִשְׁתּוֹפֵף

אֲשֶׁר רִבּוֹא יְרֹק־עָלָיו מַכְבִּיד עָלָיו.

לָחַשׁ אָבִיב בְּסוֹד כָּךְ לָאָדָם:

"הַזֹּהַר לֹא אָבַד – כִּי לֹא הָיָה!

כָּל זֹהַר הָעֵצִים טָבוּל בַּדָּם

שֶׁל הַשִׂיחִים שֶׁלֹּא זָכוּ לְהַשְׁקָיָה!"

אָדָם מָחָה: "וַדַּאי קַיָּם הַזֹּהַר!

רַק אֶמֶשׁ, בַּחֻרְשָׁה שָׁם רְאִיתִיו.

תֹּאמַר וַאֲשַׁלֵּם לְךָ הַמֹהַר

שֶׁרַק תִּתְּנֵהוּ בְּיָדִי וְלֹא תַּכְזִיב."

        צָחַק אָבִיב: "נָאֶה לְךָ הַזֹּהַר,

        הַזֹּהַר הַנִּשְׂגָּב, יְפֵה־הַתֹּאַר.

        כֻּלּוֹ שֶׁלְּךָ אָדַם, אִם רַק תִּפְתַּח לוֹ צֹהַר."

ד.

קָבְלוּ הַנְּהָרוֹת עַל אֵם־הַשֶּׁמֶשׁ

אֲשֶׁר דִּלְּגָה מִקֹּר מַקְפִּיא אֶל חֹם מַכְבִּיד

וְהִיא לִטְּפָה שִׂפְתוֹתֵיהֶם וְלָחֲשָׁה: "הַקְשִׁיבוּ חֶרֶשׁ,

כָּךְ הָיָה גַּם אֶשְׁתָּקַד, וְכָךְ תָּמִיד."

זֹאת מִשְׁמַרְתּוֹ שֶׁל הָאָבִיב כִּמְעַט חָלְפָה.

וּבְקָרוֹב תָּחֵל מִשְׁמֶרֶת גְּבִיר הַקַּיִץ.

וְהוּא מַטִּיל עַל הָאָדָם מַשָּׂא לָעֲיֵפָה,

וְהוּא מַצִּיב בֵּין הָאָדָם לַזֹּהַר חַיִץ.

אַךְ כְּפִי שֶׁכָּל סְיָח סוֹרֵר וַדַּאי יֵדַע

לְכָל הַמְסֻגָּר בְּתוֹךְ אֻרְווֹת

יֶשְׁנוֹ הָרֶגַע בּוֹ נַפְשׁוֹ הָאַדִּירָה

מִבְּלִי עֲצֹר פּוֹרֶצֶת אֶת כָּל הַגְּדֵרוֹת.

        וְהוּא דּוֹהֵר כְּמוֹ הַסּוּס הַיְשֵׁר לָאָחוּ,

        וּגְּבִיר הַקַּיִץ, פְּקֻדּוֹתָיו כֻּלָּם דָּעֲכוּ,

        כִּי תַּחַת מַחֲסֶה שִׁקְמִים יוֹשֵׁב וְנָח הוּא.

ה.

יָקוּם כָּאן קַיִץ חַם וּמְּיֻזָּע

וּסְתָו הַמְּאוֹתֵת עִם הֶעָלִים

וְחֹרֶף הַמַּבְרִיחַ בִּמְנוּסָה

אֶת הַפְּרָחִים תְּמִירֵי הַגִּבְעוֹלִים.

יָבוֹאוּ גַּם יָמִים שֶׁל שֶׁלֶג צַח

וְגַם יָמִים שֶׁל גֶּשֶׁם וְסוּפוֹת,

בְּקָרִים יָאִירוּ אֹפֶק מְצֻחְצָח

וְשׁוּב נִזְכֶּה גַּם לִשְׁקִיעוֹת יָפוֹת.

וְהָאָדָם יַמְתִּין בְּאֹרֶךְ רוּחַ

יִכְמַהּ רַק לְשׁוּבוֹ שֶׁל הָאָבִיב

וְעַל פָּנָיו חִיּוּךְ יִהְיֶה מָרוּחַ

כְּמוֹ הַצְּבָעִים הַמְּצִיפִים הַכֹּל סָבִיב.

        וְהוּא יִזְכֹּר הַהַבְטָחָה הַנוֹשָׁנָה

        שֶׁטּוּב הַזֹּהַר שׁוּב יַחְזֹר גַּם הַשָּׁנָה

        עִם שִׁיר חָדָשׁ־יָשָׁן וּמַנְגִּינָה.

---

משוררות ומשוררים עבריים כינו את צורת הסונטה בשם שירת זה"ב, זאת מכיוון שזה"ב בגימטריה ערכה 14, כמניין השורות של צורת הסונטה. ברוח זו כתבה המשוררת לאה גולדברג את שירי האהב"ה שלה. אהבה בגימטריה ערכה 13, ושירי האהב"ה של גולדברג הם בעצם "סונטות שבורות" שחסרה להן שורה אשר עוסקות באהבה נכזבת.

בהשראת גולדברג ומתוך אהבתי הרבה לצורת סונטה כתבתי אני את סונטות אבי"ב. אביב בגימטריה ערכו 15, וסונטות האבי"ב שלי הן סונטות ש"הצמיחו" שורה נוספת, כמו פריחת האביב. אני גאה ונרגש לחלוק אותן אתכן פה.

אם אהבתם את הסונטות אני מזמין אתכם ואתכן לחלוק אותן עם קוראות וקוראים נוספים. מוזמנים גם להגיב לי כאן למטה אילו מהסונטות אהבתם במיוחד.