קיצור תולדות הסונט

לא כמו כולם

אחד הדברים שכולנו חולקים אחד עם השני הוא היכולת שלנו להרגיש. קשת הרגשות האנושיים מגוונת ורחבה ומרבית הרגשות בה משותפים לכל בני ובנות האדם: פחד, שמחה, כאב, עצב, צחוק, הנאה, אהבה ועוד. עם זאת, למרות שכולנו חווים את כל קשת הרגשות הללו, כל אחת ואחד מאיתנו חווים אותם בצורה שונה. סביר להניח שהאופן שבו אני חש אהבה שונה מהאופן שבו את או אתה חווים אותה. זה היופי בחוויה האנושית: מצד אחד היא כל־כך אוניברסלית, ומצד שני היא כל־כך אישית וייחודית.

בפוסט הקודם סיפרתי לכם על צורת הסונטה, צורה שירית שנשתמרה מהמאה ה-13. על־אף שחוקי הסונטה נראים מאוד מגבילים, אלפי משוררות ומשוררים כתבו סונטות לאורך למעלה מ-700 שנות קיומה, וכל אחת ואחד מהם השתמש בה בצורה שונה ומיוחדת.

בפוסט הזה אני רוצה לשתף אתכם בהיסטוריה של הסונטה בכלל, והסונטה העברית בפרט. ביחד נחקור איך היא התפתחה והשתכללה לאורך השנים, נשאל מה סוד הקסם שלה ולמה כל־כך הרבה כותבים התאהבו בה, וגם נראה איך כותבות וכותבים בחרו להשתמש בה כדי לחשוף את עולמם הפנימי עם הקוראות והקוראים. זה הולך להיות מסע מרתק שנפרס על־פני מאות שנים ובו ישתתפו משוררות ומשוררים נפלאים מכל קצוות העולם, וגם כמה משוררים מארצנו הקטנטונת.

זאת לא הולכת להיות סקירה מלאה, ומדי פעם נמצא את עצמנו "מדלגים" על מאה או מאתיים שנה בהפרש של שורה אחת חפוזה, אך אני מקווה שהמסע הקצר הזה ממעוף הציפור שנעשה כאן יעצים את הרעב שלכם ושלכן לקרוא סונטות של משוררות ומשוררים לאורך ההיסטוריה, ואולי אפילו להתנסות בכתיבת סונטות בעצמכם.

בואו נתחיל!

מאיטליה באהבה

אנחנו מתחילים את המסע במקום שבו הסונט התחילה, באיטליה של המאה ה-13. חוקרי ספרות משערים שמי שהגה את צורת הסונטה לראשונה היה המשורר גיאקומו דה לנטיני. עם זאת, אין עוררין שמי שפיתח את צורת הסונט והפיץ אותה לכל רחבי איטליה, ומשם לכל העולם, הוא המשורר בן המאה ה-14 פרנצ'סקו פטררקה. על שמו של פטררקה נקרא הסונט הפטררקי (או הסונט האיטלקי).

הנה הסונט ה-47 של פטררקה, בתרגומה של לאה גולדברג המופלאה (שתחזור עוד בהמשך):

פרסקו המציג את דמותו של פטררקה מאת אנדראה דל קסטאנו

בְּרוּכִים הַיּוֹם, הַחֹדֶשׁ, הַשָּׁנָה

גַּם הָעוֹנָה, הַזְּמַן, שָׁעָה וָרֶגַע

וְאֶרֶץ הַחֶמְדָּה וּמְקוֹם הַפֶּגַע,

פָּגַע בִּי זִיו עֵינֶיהָ וְחִנָּהּ.

בָּרוּךְ כְּאֵב מָתוֹק לָרִאשׁוֹנָה,

עֵת אַהֲבָה הָיְתָה לִי מְקֻדֶּשֶׁת,

בָּרוּךְ הַחֵץ, בְּרוּכָה לָעַד הַקֶּשֶׁת,

בָּרוּךְ הַפֶּצַע, אֶת לִבִּי עִנָּה,

בָּרוּךְ הַקּוֹל אֲשֶׁר אֶת שֵׁם גְּבִרְתִּי

נָשָׂא עַד קְצוֹת עוֹלָם לָעֵת קְרָאתִיהָ.

גַּם דִּמְעָתִי בְּרוּכָה, גַּם תְּשׁוּקָתִי,

בְּרוּכִים כָּל הַגְּוִילִים בָּם פִּרְסַמְתִּיהָ,

וַתֶּרֶב תְּהִלָּתָהּ וּמַחְשַׁבְתִּי

שֶׁבָּהּ רַק הָאַחַת שֶׁאֲהַבְתִּיהָ.

ואו! איזה סונט יפהפה. אני מודה שבפעם הראשונה שקראתי את הסונטה הזו הרגשתי כאילו זוהי גרסת המקור. בגלל יכולת התרגום המופלאה של גולדברג, הסונט מרגישה מאוד טבעית ומי שאינו יודע שמדובר בתרגום לא ירגיש בכך.

מבין מרכיבי הסונטה, המרכיב הראשון והמיידי שניתן להבחין בו בסונטה שלפנינו הוא ארבע־עשר השורות, מרכיב שהוא חובה בכל סונטה (האמנם?). סכמת החריזה היא אבבא אגגא דהד הדה, סכמה אופיינית לסונטות בצורה האיטלקית. יש לציין כי במקור באיטלקית, סכמת החריזה של שני הבתים הראשונים היא אבבא אבבא, באותו האופן שבו חרז פטררקה בכל הסונטות שלו. עוד ניתן להבחין כי תרגום זה ממושקל בפנטמטר יאמבי (הסברתי מה זה בחטף בפוסט הקודם), זאת על אף שהגרסה המקורית של הסונט באיטלקית איננה ממושקלת באופן זה. כלומר, גולדברג בחרה להחמיר בתנאי המשקל ולהצמד לפנטמטר היאמבי (המאפיין את הסונטות האנגליות), אך הקלה במעט את תנאי החריזה.

אחת הסיבות שפטררקה "הרשה לעצמו" לאמץ סכמת חריזה כה דרשנית היא כי באיטלקית יש מגוון רחב מאוד של מילים חורזות באופן חריג משאר השפות הלטיניות והשמיות. על כן, כדי להפוך את הסונטה לקצת יותר מעניינת, אימץ פטררקה את סכמת החריזה הזו (באופן דומה לכך שהשירה העברית המודרנית בחרה לוותר על החריזה הדקדוקית).

הסונטות של פטררקה התפשטו לכל רחבי איטליה ומשוררים איטלקיים רבים שהתרשמו מהאלגנטיות של הסונטה החלו לכתוב סונטות בעצמם. לתנועה הזו קוראים פטרריקזם והיא מתארת את התפשטות השירה הפטררקית ברחבי איטליה, ומשם לכל העולם (כפי שנראה בהמשך). אחד הדברים שמייחדים את הפטררקיזם מבחינה נושאית הוא העיסוק המתמיד באהבה, ובפרט באהבה נכזבת. את שיריו הקדיש פטררקה לדמות הקרויה הגבירה לאורה, אשר בכל הסונטות שלו הוא מתאר את אהבתו הרבה אליה, אך היא אינה מחזירה לו כגמולו. היסטוריונים רבים מאמינים שאותה גבירה לאורה הייתה לאורה דה נובס, גבירה צרפתייה שהייתה נשואה לרוזן הוגו דה סד, צאצאו של המרקיז דה סד, זה שעל שמו קרוי המונח סדיזם.

העברית פורצת את הדרך

אחד מאותם משוררים איטלקיים שקפצו על גל הפטררקיזם בטרם התחלפה המאה היה המשורר היהודי הרומאי עמנואל בן שלמה בן יקותיאל הצפרוני, אשר ידוע בכינויו עמנואל הרומי. עמנואל עסק בעיקר בכתיבת פרשנות לספרות הקודש, אך חיבורו המרכזי מחברות עמנואל מהווה אוסף של כתבים המכילים סיפורים אישיים על עצמו ועל בני תקופתו. בתוך המחברות, ניתן למצוא גם כמה שירים, חלקם בצורת הסונטה. הנה אחד מהם:

לוּ קוֹמֲמִיּוּת הָֽלְכָה הַיַּעֲלָה

עַד־כִּי מְאוֹרֶיהָ בְּנֵי־אַל יֶחֱזוּ

לִקְרַאת כְּבוֹדֶה כּוֹכְבֵי־אַל רָֽגְזוּ

תִּמְשֹׁךְ בְּחַכָּה כָּל־גְּדוּדֵי מַעֲלָה.

אוֹ אִם שְׁחוֹחַ הָֽלְכָה עַל־מַעֲלָ־

תָהּ שֹׁכְנֵי־עָפָר לְמֻלָהּ נֶחְפְּזוּ

יִחְיוּ נְבֵלָתָם וּמֵתִים עָֽלְזוּ

עַד־בֵּין עֲצוּמִים יַחְלְקוּ עוֹד נַחֲלָה.

עַל־כֵּן יְפֵיפִיָה בֶּחָכְמָה בָחֲרָה

לֶכֶת עֲלֵי־דֶרֶךְ אֲשֶׁר הִיא הוֹֽלְכָה

כִּי הִיא בְּפֶלֶךְ הַתְּבוּנָה תּוֹֽמְכָה

לֹא מִפְּנֵי מוּם בָּהּ וּמַעֲלָה חָֽסְרָה

כִּי הִיא כְּלִילַת הַֽיֳּפִי אַף־דּוֹֽרְכָה

עַל־בָּמֳתַי הַחֵן וְעַל־כֵּן מוֹֽלְכָה.

סונטה זו נכתבה לפני למעלה מ-700 שנים ובעברית (כלומר, זהו אינו סונט מתורגם!). למעשה, בזכותו של עמנואל הרומי, עברית היא ככל הנראה השפה השניה בעולם (אחרי איטלקית) שבה נכתבו סונטות! 

ניתן להבחין כי הפעם סכמת החריזה בשני הבתים הראשונים היא אבבא אבבא, כפי שדורשת צורת הסונטה האיטלקית הקדומה, אך כדי לעמוד בה נדרש עמנואל לפרק את המילה מַעֲלָתָהּ בין שתי השורות הראשונות של הבית השני. בגלל החשיבות שחש עמנואל לעמוד בתנאי החריזה המחמירים של הסונט האיטלקית, הוא נאלץ להתאמץ עד מאוד כדי לשמור על סכמת חריזה זו, גם במחיר שימוש בטריק כמו שבירת מילים.

מבחינת המשקל, המשקל בסונטה זו הוא טטרמטר אמפיברכי. אל תדאגו אם אתם לא יודעים מה זה אומר!

מעניין אתכם ללמוד על משקול שירה? כתבו לי בתגובות ואולי אכתוב על זה פוסט בעתיד.

הסונט מגיעה לאנגליה

במאה ה-16 מצא הפטררקיזם את דרכו מאיטליה לאנגליה, כמאה וחמישים שנים אחרי מות פטררקה. אחד המשוררים האנגלים הראשונים שאימצו את הפטררקיזם, ואת הסונט איתו, היה המשורר תומאס וייאט. וייאט תרגם רבות מהסונטות של פטררקה לאנגלית, ובעצמו כתב מאות סונטות, ואלו צברו פופולריות רבה בקרב משוררים אנגליים אחרים. מפאת כל אלו יש המכנים את וייאט אבי הסונטה האנגלית.

כרבע מאה לאחר מותו של וייאט נולד אחד הכותבים המזוהים ביותר עם הסונטה ברחבי העולם, הלוא הוא ויליאם שייקספיר. על אף ששייקספיר ידוע בעיקר על המחזות שלו, שייקספיר כתב שירה ובפרט סונטות. 154 הסונטות של שייקספיר נחשבות לפורצות דרך, ומציגות נושאים וסגנון כתיבה שהיו חדשים לגמרי לעולם השירה האנגלי והעולמי.

אחת הסונטות המוכרות ביותר של שייקספיר (והאהובות עליי) היא סונטה 130. הנה היא, בתרגומה של פרופסור זיוה שמיר:

דיוקן של ויליאם שייקספיר. מיוחס לצייר ג'ון טיילור

עֵינֵי אֲהוּבָתִי אֵינָן כַּשֶּׁמֶשׁ;

אַלְמֹג אָדֹם מִפִּיהָ בַּשָּׁשַׁר;

וְאִם צָחוֹר הַכְּפוֹר, שָׁדֶיהָ כֶּמֶשׁ

וְּשַׂעֲרָהּ? חַבְלֵי שְׁחוֹר עַל רֹאשָׁהּ.

יֵשׁ שׁוֹשַׁנִּים נֻמְרוּ שָׁנִי וָשֶׁלֶג,

אַךְ לֹא עַל לְחָיֶיהָ, כִּמְדֻמֶּה,

וְיֵשׁ אַף נִיחוֹחוֹת טוֹבִים מֵאֵלֶּה,

שֶׁמִּקִּרְבָה בּוֹקְעִים עִם הֶבֶל פֶּה.

אֹהַב אֶת צְלִיל קוֹלָהּ, אַךְ שִׁבְעָתַיִם 

עָרֵב מִמֶּנּוּ קְהַל יוֹדְעֵי נַגֵן;

אֶתְמַהּ אֵיךְ תְּהַלֵּךְ בַּת הַשָּׁמַיִם,

שֶׁלִּי תַּצִּיג אֶת כַּף רַגְלָהּ הָכֵן.

    אַךְ חַי מְרוֹמִים, טוֹבָה הִיא מִזָּהָב,

    לֹא אֲפָפוּהָ דִּמּוּיֵי כָּזָב.

כמה שונה הסונטה הזו של שייקספיר מהפטררקיזם! אם נשווה את הסונטה הנ"ל של שייקספיר לסונטה של פטררקה נגלה שעל אף ששתיהן עוסקות באהבה רומנטית, מרחקן זו מזו כמרחק מזרח ממערב. בסונטה של שייקספיר אין אהובה בלתי מושגת. יתרה מזאת, שייקספיר "יורד" על האהובה שלו ללא סוף: היא מסריחה מהפה, השדיים שלה נפולים, הקול שלה לא משהו, השיער שלה מפוזר. בקיצור, לא מילות אהבה של משורר מאוהב.

אבל, בשתי השורות האחרונות של הסונטה מגיעה ההיפוך, הלוא הוא הוולטה שהצגנו בפוסט הקודם: למרות כל מה שאמרתי עלייך, אהובתי, את טובה יותר מכל דבר אחר, אפילו מזהב, פשוט כי את אמיתית. היום ההיפוך הזה נראה לנו טריוויאלי, אולי אפילו נדוש, אבל בזמנו של שייקספיר היה מדובר בחידוש הלכה של ממש, מה שהקנה לו את המעמד של אחד המשוררים הגדולים ביותר בהיסטוריה.

הסונט מגיעה לרוסיה

ועכשיו, הסונט פושט מאיטליה ואנגליה לכל העולם. משוררים איריים, ספרדים, צרפתים, גרמנים, כולם מנסים ומתנסים לכתוב סונטות. במאות הבאות מתחילות לצוץ ברחבי העולם סונטות במגוון עצום של שפות וסגנונות. כולם רוצים להיות חלק מהתופעה.

אחד מאותם הכותבים הוא המשורר הרוסי בן המאה ה-18 אלכסנדר פושקין, אשר בוחר להקדיש לסונטה ספר שלם. ספרו של פושקין נקרא יבגני אונייגין והוא בעצם פואמה ארוכה הבנויה משרשרת של סונטות. סכמת החריזה שפושקין בוחר לסונטות שלו שונה מסכמת החריזה של פטררקה ושייקספיר. סכמת החריזה של פושקין היא אבאב גגדד הווה זז, מעין מיש-מש של הסונטה האיטלקית והסונטה האנגלית. יתרה מזאת, סכמת החריזה של פושקין מפרידה בין חרוז זכרי (כלומר, חרוז במילה מלרעית, כזו שהדגש בה בא בהברה האחרונה במילה) לבין חרוז נקבי (כלומר, חרוז במילה מלעלית, כזו שהדגש בה בהברה האחת לפני האחרונה במילה). סכמת החריזה הזכרית-נקבית של הסונטה הפושקינית היא זנזנ זזננ נזזנ זז.

לבסוף, פושקין שומר על משקל קבוע של טטרמטר יאמבי (שימו לב, זהו לא הפנטמטר היאמבי של שייקספיר!). כלומר, בכל שורה יש ארבע הרמות ובין כל שתי הרמות יש השפלה אחת.

הנה הסונט הראשון מתוך יבגני אונייגין בתרגומו של אברהם לוינסון. כדי להקל על זיהוי החרוז הנקבי והזכרי, סימנתי את ההברה המודגשת האחרונה בכל שורה:

דיוקן של אלכסנדר פושקין מאת אורסט קיפרנסקי

דּוֹדִי אִישׁ תָּם הוּא וִישַׁר-דֶּרֶךְ:

עֵת מַחֲלָתוֹ גָּבְרָה עָלָיו,

הוֹכִיחַ, כִּי הוּא אִישׁ רַב-עֶרֶךְ

וּבְשֵׂכֶל יְכַלְכֵּל מַעֲשָׂיו.

נִקַּח מוּסָר מִמַּעֲשֵׂהוּ!

אַךְ, אֵל עֶלְיוֹן, כַּמָּה קָשֶׁה הוּא

בְּאִישׁ נוֹטֶה-לָמוּת טַפֵּל,

בְּלִי עָזְבֵהוּ יוֹם וָלֵיל.

הַאִם אֵין זֹה צְבִיעוּת נִתְעֶבֶת

שַׂמֵּחַ לֵב חוֹלֶה אָנוּשׁ,

תַּקֵּן כָּרוֹ לִבְלִי יָמוּשׁ,

הַגֵּשׁ סַמִּים לוֹ בָּעַצֶּבֶת,

לִגְנֹחַ וְלַחֲשֹׁב בֵּין כָּךְ:

מָתַי הַשֵּׁד אוֹתְךָ יִקָּח?

העברית עושה קאמבק

על אף שכותבים רבים בכל קצוות העולם המשיכו לכתוב סונטות בהמשך השנים, אנו נעשה פניה חדה ונחזור שוב אל הסונטות העבריות, ובחיקן נבלה עד סוף הפוסט.

הכותבים העבריים חזרו אל צורת הסונטה במאות ה-19 וה-20, אם כי בעיקר בעקבות השפעות רוסיות ואנגליות. אחד מאותם כותבים הוא המשורר העברי המוכר והחשוב שאול טשרניחובסקי. טשרניחובסקי לא הסתפק רק בכתיבת סונטות, אלא בחר לבנות שרשראות סונטות הקרויות כליל סונטות (מה שנקרא באנגלית Crown of Sonnets). כליל הסונטות בנוי מ-15 סונטות שבהן השורה האחרונה של כל סונטה היא השורה הראשונה של הסונטה שבאה אחריה.

חשבתם שלכתוב סונטה זה קשה? נסו לכתוב 15 סונטות שצריכות לעמוד לא רק בתנאים המחמירים של צורת הסונטה, אלא גם להקפיד שהשורה האחרונה של כל סונטה תהיה גם השורה הראשונה של הסונטה הבאה בתור.

אבל לטשרניחובסקי זה לא מספיק קשה, אז הוא בוחר להקשות על עצמו אפילו יותר. הוא בוחר לכתוב כליל סונטות הירואי. כליל סונטות הירואי הוא כליל סונטות שבו בנוסף לכל המגבלות שציינו קודם, הסונטה ה-15 והאחרונה מורכבת מהשורות הראשונות של 14 הסונטות שבאו לפניה לפי סדר הופעתן. עכשיו לא רק שטשרניחובסקי נדרש לבנות 15 סונטות שיעקבו אחר החוקים של הסונטה, לא רק שהוא נדרש לוודא שכל סונטה מתחילה בשורה האחרונה של הסונטה שלפניה, עכשיו הוא גם צריך לוודא שכל השורות הראשונות של הסונטות שהוא בונה יוכלו להרכיב את הסונטה האחרונה.

אבל טשרניחובסקי שלנו נענה לאתגר הזה. למעשה, הוא נענה לו פעמיים. שני כלילי הסונטות של טשרניחובסקי נקראים "לשמש" ו"על הדם", ושניהם זמינים לקריאה במלואם באתר של פרויקט בן יהודה.

הנה הסונטה הראשונה מתוך "לשמש":

תצלום של שאול טשרניחובסקי

הָיִיתִי לֵאלֹהַי כְּיָקִינְטוֹן וְכַאֲדָנִי,

שֶׁאֵין בְּעוֹלָמוֹ לוֹ אַךְ שִׁמְשׁוֹ זֶה הַצַּח,

וּמַלְאָךְ דּוֹפֵק אוֹתוֹ: "קוּם גְּדָל, בֶּן-צִיץ, וּפְצַח

רִנָּתְךָ, רִנַּת-חַג, בֶּחָרוּל הַנַּשְׁכָנִי!".

"וָאִינַק-רֹטֶב-נִיר כְּיַיִן עֲבָרָנִי

זֶה רֵיחַ-אַדְמַת בּוּל עַל רִגְבָּהּ, רֶגֶב רַךְ.

הֲמִבְּלִי אֵין לוֹ אָב וְכֹהֵן-בְּמִקְדַּשׁ-כְּרָךְ,

כִּי הֱבִיאַנִי לְכָאן וּלְנָבִיא לוֹ שָׂמָנִי?

הֲיֵקַל בְּעֵינַי שְׂרָף עַל גַּבֵּי כֶסֶף-בְּרוֹשׁ

מִשַּׁמְנְךָ הַטּוֹב, הַמַּזְהִיב עַל הָרֹאשׁ,

וְרֵיחוֹת הָאַגָּס וְהַשָּׂדֶה שֶׁנָּטַרְתִּי

מֵאַבְקוֹת רוֹכְלֵי-שְׁבָא, מִנִּרְדִּי וּמִקְּטָרְתִּי?

וָאֶקֹּד לְךָ בַּלָּט. אֶשְׁתַּחֲוֶה בִיקָר,

וּכְאַחַת שִׁבֲּלֵי-פָז בַּקָּמָה כִּבְדַת-בָּר."

חוקים משלה

הבטחתי שלאה גולדברג עומדת לחזור, לא כך?

לאה גולדברג כתבה לא מעט סונטות, את חלקן אני בטוח שכולכם וכולכן מכירות, כמו למשל הסונטה "מחלונך וגם מחלוני" מתוך מחזור הסונטות "אהבתה של תרזה די מון" שהלחינה נורית הירש. הסונטות של לאה גולדברג מאוד מרשימות, חלקן הגדול כתוב בפנטמטר היאמבי השייקספירי מחד, אך עם סכמת החריזה הפטררקית מאידך.

כפי שהזכרתי בפוסט הקודם, בקרב משוררות ומשוררים עבריים הייתה קרויה הסונט שירת זה"ב, זאת מכיוון שהמילה זהב ערכה 14 בגימטריה. ברוח זו הגתה לאה גולדברג את שירי האהב"ה שלה – סונטות "שבורות" של 13 שורות שבהן נשמטה השורה האחרונה. אהבה בגימטריה ערכה 13, וכשם שהסונט שבורה, כך גם השיר מתאר אהבה נכזבת ברוח הפטררקית.

הנה הסונטה הראשונה מתוך "סונטות אהב"ה" מאת לאה גולברג:

לאה גולדברג. צולם כנראה על ידי אנה ריבניק-בריק

הָיִיתָ לִי כַּאֲדָמָה בְּרוּכָה

אֲשֶׁר עָלֶיהָ לֹא יִמְעַד הַצַּעַד,

כְּקַרְקַע מְטַפַּחַת בִּבְלִי דַּעַת

צְנִיעוּת גִּבְעוֹל וְעֹשֶׁר הַפְּרִיחָה.

הָיִיתָ לִי כִּגְמוּל וְכִסְלִיחָה

עַל שִׁגְיוֹנוֹת דַּרְכִּי טְרוּפַת הַצַּעַר,

כְּאֶל הַנַּחַל בְּשִׁלְהֵי הַיַּעַר

נִצְמַדְתִּי, כָּרַעְתִּי בְּצִלְּךָ.

וּמַבָּטֵךְ הַטּוֹב וְהֶעָנָו

הִרְעִיף עָלַי אוֹרַת יְקוּם קוֹרֶנֶת,

כְּאֵגֶל טַל זָעִיר עַל הֶעָנָף –

הֵן מֶרְחַקִּים צְלוּלִים לְלֹא עֲנֶנֶת

וְגֹבַהּ שֶׁל רְקִיעַ מְכֻנָּף.

בעיניי מה שמדגימה הסונט הזו של גולדברג שסונט היא לא רק "שיר ב-14 שורות", אלא שיש בה משהו מעבר לזה. לסונטה יש חזות משלה שהיא אינה רק חזות ויזואלית, אלא גם תוכנית ורעיונית. סכמת החריזה בשני הבתים הראשונים לא מותירה מקום לספק שמדובר פה בסונט פטררקי, גם אם חסרה שורה בבית האחרון.

מעניין במיוחד בעיניי הדמיון בין סונטה שבורה זו של גולדברג לסונטה של טשרניחובסקי: הפער בין "הָיִיתִי לֵאלֹהַי" של טשרניחובסקי לעומת "הָיִיתָ לִי" של גולדברג; העיסוק באדמה, בשתיל שצומח, בקרקע הפוריה; ולבסוף, תחושת חוסר האונים מול המלאך של טשרניחובסקי והאהוב של גולדברג.

סונטות בעולם השירה העברית המודרנית

עולם השירה העברית של ימינו אימץ לחיקו את צורת הסונטה וכותבות וכותבים רבים משתמשים בה בכתיבתם. שני ספרים חשובים לציון הם "מקום אחר ועיר זרה" מאת מאיה ערד, ספר עלילתי הבנוי בצורה הפושקינית של יבגני אונייגין, ו"מה שקרה להגר באילת" מאת עופרה עופר אורן, אף הוא ספר עלילתי הבנוי מ-336 סונטות אנגליות אשר לאחרונה זכה בפרס ספיר לשנת 2023.

בתור דוגמה לסונטה מודרנית בחרתי ב"סונטת שיבוש" של המשורר שמואל מוניץ (גילוי נאות, מוניץ הופיע אצלי ב"שירת הכרך" מספר פעמים), מתוך ספרו "לוחות הרפאים" (הוצאת פרדס, 2021). הנה היא לפניכם:

שמואל מוניץ. צילום: אורי ברקת

הַמְּכוֹנִית שֶׁלְּךָ יָשְׁנָה הַלַּיְלָה בַּמּוּסָךְ

וְהָרֶשֶׁת שׁוּב קָרְסָה מִקֶּצֶר בַּתַּשְׁתִּית,

דּוּד הַשֶּׁמֶשׁ לֹא פָּעַל בַּקֺּר הַמַּתַּכְתִּי

וְנִשְׁאַרְתָּ בְּלִי חֶמְלַת הַזֶּרֶם הַנִּסָּךְ.

שׁוּב נוֹתַרְתָּ בְּלִי חַסְדֵי הַזֶּרֶם הַנִּסָּךְ,

שֶׁחִלְחֵל דּוּמָם מִשְּׁמֵי הַחֺרֶף אֶל תַּחְתִּית

הַמַּזְגָן, מַזְגָן נַיָּד, תִּזְכֹּרֶת בִּלְעָדִית

לַחֲשָׁשׁ שֶׁלְּךָ מִפְּנֵי הַמֶּזֶג הַמְסֻכְסָךְ –

מִפְּנֵי הַמֶּזֶג הַמְסֻכְסָךְ שֶׁל הָאֲוִיר.

אוֹתוֹ מַזְגָן חָדַל לִפְעֹל וְהִתְחַצֵּף,

אוֹתוֹ מַזְגָן כְּבָר תַּשׁ בַּמַּיִם וְהֶחְוִיר,

וְגַם אַתָּה סָפוּג בַּזֶּרֶם הַשּׁוֹצֵף,

וְצָף בַּמַּיִם הַמָּרִים חֲשָׁשׁ סָבִיר

שֶׁגַּם אַתָּה תִּדֹּם וְתֶכֶף תְּצַפְצֵף.

אני מאוד אוהב את הסונט הזו בגלל הפער בין ישן וחדש: מצד אחד, זוהי סונטה קלאסית לחלוטין, כתובה בצורה הפטררקית עם משקל סדור (אם כי לא קבוע, עוד על זה בהמשך), ומצד שני מבחינה נושאית הסונט מאוד ייחודית. כמה רחוק הנושא הנ"ל על מכונית שמסרבת לפעול מהסונט של פטררקה שאיתה התחלנו.

מבחינה משקלית, הסונט מאוד מעניינת: מצד אחד המשקל סדור ויש פערים קבועים בין כל שתי הרמות, ומצד שני האופי המשקלי שונה בן שורה לשורה. למשל, הנה ההרמות בשורה הראשונה המסומנות בדגש:

הַמְּכוֹנִית שֶׁלְּךָ יָשְׁנָה הַלַּיְלָה בַּמּוּסָךְ

זהו ספטמטר יאמבי (יש 7 הרמות), משקל מאוד קרוב למשקל השייקספירי הקלאסי שהצגנו קודם (אם כי עם מספר הרמות גדול יותר), אך שורה לאחר מכן:

וְהָרֶשֶׁת שׁוּב קָרְסָה מִקֶּצֶר בַּתַּשְׁתִּית,

על אף שגם כאן יש 7 הרמות, שימו לב שהשורה הזו מתחילה בהרמה, ולכן זהו אינו ספטמטר יאמבי כמו מקודם אלא ספטמטר טרוכאי. למעשה מוניץ משחק כל השיר על הפער הזה בין הפנטמטר היאמבי לטרוכאי ונדמה שאפילו השיר עצמו משתנק כמו המכונית שבמוסך.

שימוש כזה בכלים קלאסיים כמו משקל, אך באופי מודרני, חדשני ושונה, מאפיין מאוד את כותבי הסונטות של היום.

כותב אחרון לרשימה

זה יהיה יומרני מאוד מצדי לסיים סקירה ספרותית שכזו בכתיבה על עצמי, אבל זה האתר שלי, אז מותר לי, לא?

אני מאוד אוהב לכתוב בצורת הסונט ואני יכול לשתף שבספר הבא שלי עליו אני עובד בימים אלה מצויות למעלה מ-20 סונטות. אחד ממחזורי השירים שצפויים להיות בספר הוא המחזור סונטות אבי"ב אשר פורסם כאן מוקדם יותר החודש. כפי שגולדברג כתבה את שירי האהב"ה שלה, סונטות שבורות בנות 13 שורות, סונטות האבי"ב שלי הן בעלות 15 שורות (אביב בגימטריה ערכה 15), ובעצם "צומחת" להן שורה נוספת כמו הפרחים באביב.

כדי לסיים את הסקירה הזו בסונטה יותר "קלאסית", אני שמח לשתף באחת הסונטות שאני הכי גאה בהם שכתבתי, והיא הסונט שכתבתי לאשתי לכבוד יום הנישואין הראשון שלנו. הנה היא לפניכם:

אִשְׁתִּי. מִלָּה קְצָרָה כָּל־כָּךְ

וְאַף־עַל־כֵן – כְּמוֹ נֶצַח.

הַטּוֹב שֶׁבָּךְ, כְּמוֹ אוֹר נִשְׁכָּח

בְּכָל מַחְשָׁךְ – זוֹרֵחַ.

אִשְׁתִּי – אַחַת. אַחַת וְדַי,

וְלֹא אַחַת אַחֶרֶת.

תְּנוּעַת יָדָהּ עַל גַּב יָדַי

כְּקַעֲקַע נִשְׁמֶרֶת.

בִּן רֶגַע הִתְחַלְּפָה שָׁנָה

כְּמוֹ לֹא עָבְרָה אַף לוּ שְׁנִיָּה,

לְצָד אִשְׁתִּי, מַרְוָה לִי כְּמוֹ הַמַּיִם.

לְמִן שֶׁאַתְּ עַצְמֵךְ, אִשְׁתִּי,

בְּכָל מָקוֹם, יַקִּירָתִי,

יוּמַר הַשְּׁחוֹר לְשֶׁמֶשׁ בַּשָּׁמַיִם.

חדי העין שביניכם יבחינו באקרוסטיכון שיוצרות האותיות הראשונות בכל שורות השיר.

סיכום

ואו, זה היה מסע ארוך! בבלוג פוסט הזה סקרנו למעלה מ-700 שנים של כתיבת סונטות, חצינו יבשות, תקופות וסגנונות, והראינו איך כל כותב וכותבת הפגינו את סגנונם המיוחד על אף הצורה הקבועה. כמו שציינתי בפתיחה, פוסט זה רחוק מלהיות סקירה מקיפה של הסונט בכלל, והסונט העברית בפרט. רבות עוד אפשר להגיד על הצורה הלירית הזו, שבאמת שינתה את העולם.

אני מקווה שהסקירה הזו לא הפחידה אתכן ואתכם מלנסות לכתוב בצורת הסונטה, אלא להיפך – שהצלחתם לראות שלסונט יש פנים רבות וגם אתם יכולים לנסות את מזלכם וכשרונכם עם הצורה הזו. אני מאוד אשמח אם תבחרו לשתף את מה שיצא לכם כאן בתגובות.

---

רוצות ללמוד עוד? מרגישות שלכתיבה בכלל ולכתיבת שירה בפרט יש חשיבות רבה בחייכן ואתן רוצות להעמיק בה?

אני מזמין אתכן ואתכם ליצור איתי קשר עוד היום וביחד נעבוד על מה שתבחרו: נערוך שירים שכתבתן, נבצע יחדיו סיעור מוחות ונבין מה אתן יכולות לעשות עם האומנות שלכן הלאה, נלמד ונתרגל, והכל לפי הרצונות שלכן ולפי קצב ההתקדמות שלכן.

מוזמנות ומוזמנים ליצור איתי קשר.

צרו קשר

---

אם הגעתם עד לפה, למה שלא תרשמו גם לאתר? כאן תוכלו למצוא בלוג-פוסטים כמו זה שילמדו אתכם כל מה שצריך לדעת על כתיבה, תוכלו לקרוא שירים חדשים, תוכלו לעקוב אחר סדנאות והרצאות שיקדמו אתכם הלאה, והכל במקום אחד.

הרשמה בראש הדף מצד ימין.