שישה שיעורים, על שירה והחיים בכלל, מאחד מגדולי המשוררים
הקדמה
השנה היא 1902. על ספסל תחת עץ הערמון יושב לו פרנץ אקסבייר קאפוס בן התשע-עשרה וקורא בספר שירה. קאפוס הוא צוער באקדמיה הצבאית התרזיאנית שבעיר וינר-נוישטאדט שבאוסטרו-הונגריה, אך הוא חש שיעוד אחר קורא לו. הוא רוצה להיות משורר.
אל הספסל מצטרף אחד הקצינים באקדמיה אשר מבחין בקאפוס ומתיישב לצידו. הוא מציץ בזווית העין לראות באיזה ספר קורא הצוער ומבחין בשם המחבר: ריינר מרייה רילקה. "אז אדון רילקה הצעיר הפך להיות משורר, אה?" הוא אומר בקול חרישי, והצוער מופתע מהכרתו של הקצין את המשורר אלמוני. לאחר דין ודברים מתברר שאותו משורר היה אף הוא צוער באקדמיה צבאית אחרת באזור, אך פרש לאחר זמן קצר עקב חוסר התאמה למערכת הצבאית, ושאותו קצין פיקד עליו שם.
עוד באותו היום מחליט המשורר הצעיר לשלוח למשורר הדגול מכתב. אל המכתב הוא מצרף מספר שירים ומפציר בו שייתן את ביקורתו על השירים ששלח, רק כך הוא יידע אם ראוי שיעשה כמוהו וינטוש את האקדמיה הצבאית לטובת ניסיון להפוך למשורר, או שימשיך לנוע בנתיב בו הוא ניצב היום. בחשש גדול הוא מסיים לכתוב את המכתב ושולח אותו אל רילקה.
ולהפתעתו, הוא מקבל תשובה.
כך מתחילה תכתובת מכתבים בין המשורר הצעיר למשורר הדגול שתמשיך בין השנים 1902 עד 1908. במכתבים הללו ישפוך רילקה את כל תפיסת עולמו, האומנותית והכללית, בפני המשורר הצעיר. לשמחתנו, ב-1929 קיבץ המשורר הצעיר עשרה מהמכתבים ששלח אליו רילקה לספר הנושא את השם "מכתבים אל משורר צעיר", ובכך מאפשר גם לנו ללמוד מרילקה כמה וכמה שיעורים.
תרגום של "מכתבים אל משורר צעיר" יצא בעברית בשנת 2004 בתרגומה המאלף של עדה ברודסקי בהוצאת כרמל.
הנה שישה שיעורים לאומנות השירה, ולחיים בכלל, מריינר מריה רילקה.
שיעור ראשון: אל תקשיב לביקורת
"אין לך דבר מתאים פחות לנגיעה ביצירת האומנות ממילים של ביקורת."
במכתבו הראשון למשורר הצעיר מה-17 לפברואר 1903, רילקה קובע מראש את מסגרת מערכת היחסים בינו לבין המשורר הצעיר, ובכך מצווה גם אותנו המציצים אל השיח בין שני המשוררים, לקחת כל דבר ביקורת על האומנות שלנו או של אחרים בכבוד הראוי לה – כלומר, כקליפת השום. על כן, רילקה מסרב לבקשתו של קאפוס שייתן ביקורת על השירים ולא ניתן למצוא בכל תחלופת המכתבים ביניהם מילת ביקורת של רילקה כלפי שיריו של המשורר.
מבחינתו של רילקה, הביקורת היא למעשה הסחת דעת בלבד ותמיד היא גורמת לכך ש"התוצאה היא לעולם מידה זו או אחרת של אי הבנה". הוא מרחיב ואומר שהשוואה לשירים ולמשוררים אחרים היא בזבוז זמן מוחלט ומבקש מהמשורר הצעיר (ומאיתנו הקוראים) "לחדול מכל זה".
מבחינתו של רילקה, שירה היא אמצעי ביטוי אומנותי שכל מהותו נובעת מתוך הנשמה של המשורר, ולא ניתן להעלות על הדעת שניתן למישהו אחר את הכוח לשפוט נשמה. מסיבה זו "לא יעלה בדעתך לשאול את מי שיהיה אם טובים הם [השירים]".
רילקה מסתכל על תהליך הכתיבה כתהליך של חיפוש עצמי. מבחינתו חיפוש עצמי כן ואוטנטי הוא זה שהופך שיר מבינוני לאלוהי. על כן מכריז רילקה באותו מכתב כי "אין לך דרך תוקפנית יותר להפריעה [לכתיבה] מאשר להביט אל החוץ ולצפות מבחוץ לתשובות על שאלות".
שיעור שני: לך תתבודד
"חפש את העומק שבדברים, לשם אין האירוניה יורדת לעולם."
מאחר ורילקה רואה את תהליך כתיבת השירה כתהליך של חיפוש עצמי, הוא דורש שהמשורר יקשיב ללבו ולדרישות נפשו. על־מנת להקשיב לקולות אלו, רילקה מצביע על אמצעי אחד בלבד: התכנסות עצמית והתבודדות. רילקה נותן שאלה מנחה למשורר הצעיר: "שאל את עצמך אם היית צריך למות, לו נאסר עליך לכתוב" או במילים אחרות – האם אתה מוכרח לכתוב? מבחינתו של רילקה, אם התשובה היא שלילית, אל לך לחפש את עצמך בשירה.
ואיך נענה על השאלה הזאת ששואל רילקה? איך נדע שאנחנו באמת ובתמים חייבים לכתוב? למזלנו, רילקה מציע לנו דרך לברר את התשובה, והיא "להתכנס בתוך עצמך ולבחון את המעמקים שמהם נובעים חייך; שם תמצא את התשובה לשאלה, אם אתה מוכרח ליצור."
מבחינתו של רילקה ההתבודדות היא ראשית תהליך החיפוש העצמי של המשורר או המשוררת. ברגע ההתבודדות קולות העולם נאלמים ואתה יכול לשמוע את קולך הפנימי שלך. רק אז, בתוך בדידותך ומתוך בדידותך, תעלה נפשך מסף הבלתי מודע אל המודע ותדע את שבאמת חפצה בו נפשך.
לאחר שרילקה נותן לנו את הכלים הללו, הוא גם מכין אותנו לכישלון ולמפלה, למקרה שבו נביט אל תוך עצמנו ונמצא עולם דל וריק. במקרה זה אומר רילקה שאל לנו להאשים את נסיבות חיינו על כך שזהו המצב כי אם "האשם את עצמך, אמור לעצמך שאין אתה משורר דייך כדי לעורר את אוצרותיו [של היומיום שלך] לחיים. כי לגבי האדם היוצר אין עוני ואין מקום דל ואדיש."
רילקה לא מפחד משאלות לא פתורות בנפשו. במכתבו מה-16 ליולי 1903 הוא כותב למשורר הצעיר "חיה עכשיו את השאלות". כלומר, השאלות עצמן הן החיים, והמטרה בכתיבה ובחיפוש העצמי היא לא לתת לעצמך מזור בפתירתן, אלא בעצם הנבירה בהן ובמשמעותן על חייך.
שיעור שלישי: לך תעשה אהבה
"גם היצירה הרוחנית נובעת מן הגופניות, זהה לה במהותה ואינה אלא חזרה חרישית יותר."
במכתבו השני למשורר הצעיר מתאריך ה-23 לאפריל 1903, רילקה מרשה לעצמו לדון בחוויה המינית כחוויה המקבילה ביותר לחווית היצירה האומנותית, "למכאוב שבה ולעדנה שבה, עד ששתי התופעות אינן אלא תוצאה של אותה הערגה ואותה ההקסמות". חשוב לציין שמין, מבחינתו של רילקה, הוא "במובנו הגדול, הרחב, הטהור" ששום מוסד דתי או חברתי אינו מטיל בו דופי. רילקה, שחי בעולם נוצרי והיה נוצרי מאמין בעצמו, ערער על אופן הסתכלות הכנסייה על נושא המיניות והנאת הגוף. הוא מפתח רעיון זה במכתבו השלישי מה-16 ליולי ש"הנאת הגוף היא חוויה חושית… ולא ההתנסות הזאת רעה."
על אף שבני האדם מקנים לחוויה המינית משמעות דתית, מסטית וחברתית, רילקה משריש את החוויה המינית בקרקע המציאות והחומר. מבחינתו של רילקה, החוויה המינית "לא שונה מן ההתבוננות הצרופה או הרגש הצרוף שבו פרי יפה ממלא את הלשון." רילקה עושה כאן דבר גדול נוסף: הוא מניח באותה הקטגוריה את חוש הראיה, חוש המישוש ואת הרגש האנושי. בכך ניתן לראות שרילקה מסמן את הרגש כמעין חוש נוסף המתווסף לחמשת החושים שבעזרתם אנחנו חווים את העולם.
כמה מקסים שבדברים אלו של רילקה אין שמץ מן הוולגריות האופיינית למשוררים המדברים בנושא המין בדרך כלל. מבחינתו של רילקה הוולגריות נכפת על המיניות מכיוון ש"כמעט כולם מנצלים אותה לרעה ומבזבזים אותה ומצמידים אותה כגירוי אל המקומות העייפים של חייהם".
שיעור רביעי: חפש את היופי שבטבע, גם כשהוא מוקף ביצירות אומנות
"כוון את עצמך אל הטבע, אל הפשוט שבו, אל הזעיר שאין כמעט איש השם אליו את ליבו."
לפי שיטתו של רילקה, יהיה חובה עלינו להתבודד כדי להגיע לאמת הפנימית המסתתרת בלב ליבנו. זוהי הדרך המרכזית להגיע להתעלות רוחנית. עם זאת, רילקה מדגיש, ליבנו אינו הלב היחידי בעולם. יש לבבות אחרים של אנשים אחרים שאיתם אנחנו באים במגע, או שלא. ומעבר לכך: לעולם עצמו יש לב, והלב הזה בא לידי ביטוי באופן בו פועל הטבע. על כן, משוררות ומשוררים יעשו לנכון אם יחפשו את היופי שבטבע כדי לשמוע את ליבו, ובכך גם לשמוע את לבם שלהם.
את מכתבו מה-29 באוקטובר 1903, רילקה כותב בעת שהייתו בעיר רומא. הוא הולך בעיר ומביט בכל יצירות האומנות המרשימות והעתיקות המביטות אליו מכל עבר: הפנתאון הרומי, הקולוסאום, מזרקת טרווי, ושאר נפלאות העיר. רבים שהתהלכו ברחובותיה של רומא ייחסו את יופיה המהפנט של העיר למבנים אלו, אך לא רילקה. לדעתו "אין כאן יופי רב יותר מאשר בכל מקום אחר, וכל העצמים האלה, שהדורות ממשיכים להתפעל מהם וידיים גולמניות טרחו לשפרם ולהשלימם, אין להם כל משמעות, אין הם ולא כלום, לא לב להם ולא ערך כלשהו".
אז איפה כן מוצא רילקה יופי ברומא העתיקה? הוא מוצא במקום כל־כך בלתי צפוי מחד, וכל־כך בלתי נמנע מאידך. הוא מוצא את היופי במים שבמזרקות, "מים עתירי חיים לאין קץ מהלכים על פני האקוודוקטים בכיכרות הרבות." הוא מוצא את היופי בגנים ובמדרגות אשר "בנויות על-פי הדגם של מים גולשים במורד". כלומר, אם יש יופי באומנות, הרי שמקורו בטבע, בלב כל הדברים.
הטבע במהותו, לראייתו של רילקה, הוא לא מציאות חיצונית שהאדם צופה בה או מבקר בה. הטבע הוא ישות שהייתה מאז ומעולם ותהיה לעולם ועד, והאדם אינו יכול לעזוב אותה ואינו יכול לחזור אליה שכן היא עוטפת אותו בכל מקום שבו יהיה. הוא רק צריך לתת תשומת לב אליה ולהביט בה. הטבע הוא מקור נחמה מהמציאות האנושית האפורה. רילקה מזכיר ש"אם אין שותפות בין האנשים לבינך, נסה להיות קרוב לדברים שלעולם לא יעזבוך. עדיין ישנם הלילות והרוחות המנשבות דרך העצים ועל פני ארצות לרוב; עדיין רבה ההתרחשות בין החפצים ואצל החיות ואתה רשאי להשתתף בה."
רילקה מזכיר שלעומת החברה האנושית, הטבע אינו מצפה ממך לדבר. אינך צריך להוכיח את עצמך בפני הטבע ולעוות את ישותך למענו. אתה שייך לו רק מתוקף היותך יציר כפיו, ואתה יכול (ואולי אף מוכרח) להתחבר אליו בעצם נוכחותך בתוכו.
שיעור חמישי: אל תצפה להתפרנס משירה
"גם האומנות אינה אלא דרך אחת לחיות, ויכול אדם, בעודנו חי בדרך כלשהי, להתכונן לקראתה לבלי דעת."
מתוך המכתבים, רילקה מעלה תמונה של חיי משורר שונה מזו שהייתה מקובלת בתקופתו. הוא מנקה כל שביב של רומנטיקה ואידיאליזם מתהליך הכתיבה ומציג תמונה מציאותית יותר על חייו בתור משורר. רילקה מתאר את תהליך הכתיבה כתהליך קשה וסיזיפי שדורש הקרבה עצומה ולאורך זמן. הכתיבה דורשת התבודדות, התכנסות אל העצמי ומבט כן בצדדים המחמיאים פחות של חייך. על כן חוזר רילקה חזור ונישנה על המנטרה שאל לך להיות משורר, אלא אם כן אתה מוכרח.
ברגע של כנות אופיינית לרילקה, הוא חותם את מכתבו מתאריך ה-23 לאפריל 1903, באמירה עצובה אך מוכרת: "ולבסוף אשר לספריי, הייתי שולח לך ברצון את כל העשויים לגרום לך שמחה כלשהי. אבל אני עני מאוד וספריי, עם צאתם לאור, שוב אינם שייכים לי". נדרש אומץ רב לכתוב מילים כאלו לאדם אחר שמעריץ אותך, ורילקה כפי שזכינו להכיר אותו מהמכתבים מחוייב לכנות הזו בפני עצמו, בפני האדם שאיתו הוא משוחח ובפני קהל הקוראים את שירתו, אשר זוכים לכנות זו בכל יציר כפיו.
שיעור שישי ואחרון: פנה זמן לאחר
"כל משאלותי מזומנות ללוותך ואמוני הולך עמך באשר תלך."
השיעור האחרון שרילקה מלמד אותנו, הוא למעשה השיעור הראשון שעלה עבורי מהמכתבים בטרם ידעתי שאעלה על הכתב את השיעורים שלמדתי מרילקה. השיעור הזה קופץ ישר מהדף, ומכל מכתב ומכתב שקראתי.
כל מכתב של רילקה למשורר הצעיר מתחיל בהוקרת תודה על עצם קיום תחלופת המכתבים ועל האמון שהמשורר הצעיר נותן בו בהתכתבות ביניהם. במכתבים הללו אין קרטוב של התנשאות, או מבט מלמעלה של משורר "ותיק", אלא של אדם נדיב בזמנו למען האחר, וכבר הדבר מעורר השראה.
כבר מהשורות הראשונות במכתב הראשון השיעור הזה מופיע במלוא עוזו: "ברצוני להודות לך על האמון הגדול והיקר הגלום בו [במכתבך]". או למשל בפתיחת המכתב השני: "עליך לסלוח לי, אדון נכבד ויקר, שרק היום אני מעלה בפניך בתודה את מכתבך… אתה צריך לדעת כמובן שתמיד תגרום לי שמחה עם כל אחד ממכתביך". כמה נדיבות יש במילים הללו כלפי מישהו אחר שמסתכל עליך בהערצה.
רילקה אינו מסתיר את העובדה שגם הוא עצמו נתרם מתחלופת המכתבים ביניהם. במכתבו השלישי הוא פותח במילים: "גרמת לי, אדון יקר ונכבד, שמחה רבה במכתב הפסחא שלך, כי נאמרו בו הרבה דברים טובים אודותיך." גם אנחנו היינו רוצים שידברו עלינו ואלינו כך. במכתב אחר הוא כותב "הנחתי אחד ממכתבך זמן רב בלא תשובה – לא ששכחתי אותו, להיפך: הוא היה מסוגם של אלה שחוזרים לקרוא בהם שעה שמוצאים אותם בין המכתבים, ואני הכרתיך בו כדרך שמכירים אדם מתוך קרבה רבה."
כל אדם באשר הוא אדם רוצה שיהיה אדם אחר שיאמין בו, והדבר מרשים על אחת כמה וכמה כשמדובר באדם זר, ועוד יותר כשמדובר באדם שאתה מעריץ. רילקה עונה למשורר הצעיר במכתבים ארוכים, מנוסחים היטב, שאין ספק שנעשתה בהם מחשבה רבה והשקעה מרובה. הלב והרגש של רילקה שניהם נמצאים במכתבים במלוא עוזם, ואנחנו ברי מזל שהגיעו המכתבים האלה לידינו לא פחות מאותו משורר צעיר שזכה באהבתו הכנה והנדיבה של המשורר הדגול.
סיכום
היי, זו לוטם, אשתו של שגיא. הפעם אני השתלטתי על הבלוג כדי לשתף אתכם בתובנות שהיו לשגיא ולי בקריאתנו המשותפת ב"מכתבים למשורר צעיר" של רילקה. חוויית הקריאה במכתבים הייתה משמעותית מאוד עבורנו וחשוב היה לי להעלות בכתב את התובנות שלי מהמכתבים, מתוך תקווה שמשוררות ומשוררים (ואולי אנשים בכלל) יוכלו ללמוד מהם. רילקה חלק מניסיונו ומכשרונו בלב שלם עם המשורר הצעיר, תובנות על כתיבה ועל החיים בכלל, וברצוני לנסות ולעשות את אותו הדבר במאמר זה.
בחלופת המכתבים דנים המשורר הצעיר והמשורר הדגול בנושאים נוספים שלא נגעתי בהם כגון אלוהים, ילדות ועוד. אני ממליצה בחום לכם ולכן לקרוא את המכתבים, ולו רק כדי לגלות מה קרה למשורר הצעיר ולמשורר הדגול.
אני רוצה להודות לרון מרחבי שחשף אותנו לתרגום המאלף הזה של עדה ברודסקי למכתבים למשורר הצעיר (2004, הוצאת כרמל).
תודה למשפחת ברודסקי ולהוצאת כרמל על שנתנו לי יד חופשית לצטט ולשתף מהיופי שבתרגום זה.
לבסוף, תודה לשגיא שנתן לי להשתלט על הבלוג שלו (לפחות הפעם).
שגיא יחזור בפוסט הבא. עד אז, תודה רבה לכן ולכם שקראתם עד פה.
הי שגיא ולוטם המקסימים, תודה על המאמר התמציתי והיפה. בתור מוזיקאי עצמאי, הזדהיתי עם "אין לצפות להתפרנס..." ואני יודע שזו דרך שבגדול גם אתם שותפים לה; לעיתים אנחנו אולי מתקנאים באנשי הממסד הזוכים למיני תקציבים והטבות שאינם מוגשים לנו -- ומצד שני אין כמו שמירה על עצמאות אומנותית ואמת פנימית. לעוד הרבה שנים של מדע ורוח!